כשהסתכלנו יחד על התמונה, פתאום חשבתי שבלי הילדה הבודדה מצד ימין זו הייתה תמונה אחרת לגמרי. הרי היא מכניסה לכאן את כל הסיפור, את הבושה האנושית, את ההכרה במעשה הפסול, את החמלה, את הצער על האחר שמושפל. היא אוחזת חזק חזק בבובה שלה, מבינה שהיא שותפה למשהו שהייתה מעדיפה לא להיות חלק ממנו. היא מודעת למבט של הצלם, ולעומת החברים שצועדים לפניה, יודעת שהוא רואה את הדברים אחרת. פתאום התחילו להתבהר עוד כמה דברים, גם אחד הילדים מבין בגלל הצלם את המשמעות של המעשים שלו, ובזמן שחבריו מישירים מבט גאה למצלמה, הוא מעדיף להסתכל הצידה.
ווילי רוני, יותר משהוא צילם, ככה זה נראה לפחות, הוא היה מראה לאנשים שאותם הוא צילם. לילד שרץ עם הבאגט אולי לא היה מרוח כזה חיוך על הפנים לולא מישהו צילם אותו, כך גם אשתו לא הייתה אולי מכירה ביופי של הגוף העירום שלה, לולא אמר לה "הישארי כמו שאת", וצילם אותה מתרחצת. "את כבר לא מצלמת אותי", כתבה פעם חברה שלי באחד השירים שלה, ואני פתאום חשבתי, מדהים איך ווילי רוני הצליח להחיות את העולם שמסביבו באמצעות המצלמה.
Hommage à Willy Ronis - Monnaie de Paris
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה