Mes Petits Riens

רשימות\תמונות\פתקים

8 בפבר׳ 2011

שיעור בעברית: ציקלורמה

ויקיפדיה:
ציקלורמה (באנגלית: cyclorama) היא ציור גלילי ופנורמי שמטרתו להעניק לצופה, העומד במרכז הגליל, מראה בן 360° של התמונה. האפקט המבוקש הוא שהצופה יחוש כאילו הוא נמצא במרכז ההתרחשות המתוארת בתמונה, בדרך כלל של אירוע היסטורי או מקום מוכר ומפורסם.

ותודה ל"הזיית ניו יורק", רם קולהאס, עמ' 209

4 בפבר׳ 2011

דמעות תנין



ניצול. זו ההרגשה היחידה שאחזה בי לאחר הצפייה בפרסומת החדשה של סלקום. כן, ניצול. לא התרגשות, לא עצב, לא דמע, לא שמחה על מבצע חדש, ולא תחושה חזקה שצריך לעבור לסלקום. רק ניצול. ניצול זול, ניצול ציני, ניצול נמוך מאוד של רגשות, וכל זה בשביל מה, בשביל 25% מזופתים בפעם בשלושה חודשים?

למי שלא ראה, הנה קישור ותיאור קצר: כשברקע מתנגן שירו קורע-הלב של שמוליק קראוס "אחרי 20 שנה" (ולזה אני מתכוון באמת, זה שיר מעולה), נראית כיתת ילדי גן מובלים על ידי הגננת אל אולם ספורט, בו יתקיים מעמד תצלום תמונת סוף השנה המסורתית. הגננת מושיבה את תלמידיה ולוחשת אל הצלם ש"יוציא אותה טוב", כי מדובר בתצלום האחרון שלה לפני שהיא פורשת. אחוזת התרגשות, כשהיא ישובה לצד התלמידים, קוראת הגננת "שלוש ארבע ו..", או אז נפתחת דלת האולם, ודרכו נכנסים בהפתעה זה אחרי זה תלמידי המחזורים הקודמים שלה, מהצעירים שבהם ועד לאלה שכבר סיימו אוניברסיטה. מסכת שלמה של חיבוקים, קריאות התפעלות ונשיקות, כשברקע השיר מגיע לשיאו, מתנקזים אל התמונה האחרונה בה נראית הגננת מוחה דמעה.

הכל עשוי מעולה, מתוזמן היטב, סוחט רגש רב מהצופים, שבוודאי חושבים מתי בפעם האחרונה ראו את הגננת שלהם, ובעצם, איך קראו לה, לא יכול להיות ששכחנו? כמה זמן עבר, כמה אנשים לא ראיתי, כמה אנחנו אגוצנטריים בחיינו, ולוקחים הרבה יותר ממה שאנחנו נותנים, ובכלל, איך שמוליק קראוס נזנח, ואיזה שירים יפים יש לנו. אחח, ישראל של פעם, גן הילדים, הלוואי ויכולנו לחזור לתמימות של אז. ואיך הגענו למצב הזה, והמדינה קורסת, ומחירי הדלק בשמיים, שלא לדבר שגם הלחם מתייקר. 

הכל מתנקז לדימוי הזה של גננת וילדים, של תמימות, של רוך, של אור שמש נעים, של תמונת סוף שנה, לפני היציאה לחופש הגדול, לפני העלייה לכיתה א'. וכשהדמעה כבר עומדת בקצה העין, בדיוק כמו אצל הגננת, מצטרף גם הקריין לדברים ומודיע שלפעמים זה פשוט תענוג רק לתת בחזרה - ואני מוכן לתת עכשיו הכל, כסף לשיקום היערות בכרמל לקק"ל, תרומה למד"א, אלוהים ישמור גם אם זו הרוח הישראלית שרוצה, אתן לטל ברודי את כף רגלי השמאלית.

וכשאני כבר עם הסכין להוריד את הרגל, מבליחה סלקום, ומודיעה שגם היא רוצה להשתתף בחגיגה, ורק לתת, לתת, לתת בחזרה, כי הכי כיף זה לתת, לתת בלי גבול, לתת את הנשמה ואת הלב, או לפחות 25 אחוזים מהחשבון פעם בשלושה חודשים וכל זאת בהתאם לתקנון ולתנאי המבצע. ולוקח כמה שניות להתעשת מהחלום ולהבין מה עבר עליך. את כל זה העברתם אותי בשביל 25 אחוזים מזופתים? בשביל 8.33 אחוזים בחודש? זין, אני אשאר באורנג', רק שלא תגרמו לי לבכות כל פעם שיגיע החשבון.

2 בפבר׳ 2011

FRAGMENTS OF LIFE


Stefan de Jaeger

ללא ראש

עיצוב: YNET קרדיט הצילום היה לגיל יוחנן








יש משהו מסתורי, מעורר שאלות, שלא לומר פואטי, בבחירת העיצוב של YNET לבאנר שמסקר את פרשת גלנט. כביכול, במבט ראשון מתקבל הרושם, שכשמו כן הוא, עיצוב הבאנר נועד להבהיר ש"דרוש רמטכ"ל", שיש להתאים פנים למדים, שהדמות אינה ידועה עוד, אבל עם קריצה אופטימית, היא בוא תבוא, המדים כבר מחכים.
ואולם גם אחרי שהעפתי מבט ראשון בבאנר, לא באמת הצלחתי להוריד ממנו את העיניים. למה בעצם? מצד אחד אולי מדובר בשאיפה לימים אחרים, לתיאוריות קונספירציה ולמושכים בחוטים, ל"לא נודע", כמו המסתורין האופף את ראש השב"כ. מי יודע משהו עליו, האם אי פעם נתעסק בפרשות שחיתות שלו, על השתלטויות על שטח, האם גם הוא צריך לחשוש ממאמרי השתלחות חריפים של בן כספית? אולי זה מה שצריך, לחזור לסגנון הקומוניסטי, להעלמת ראשי המדינה מעין הציבור, כדי שיוכלו להמשיך לעשות כלום בשקט.
ואולי בעצם זו המחשבה שלא חשוב מי ימלא את החור במדים, שהרי הכל יישאר אותו הדבר. הפרצופים משתנים בקצב מסחרר, ומלבד גידול בתקציב והמשך אמירת אותן הסיסמאות הידועות ("באתי לחזק ויצאתי מחוזק", ותודה למ.ק. 22), מה ההבדל בין האחד לשני. תנו להם להתעסק בפרשויות הקטנות (ר' ערך אשכנזי, שאם אני לא טועה האיזכורים הרבים ביותר שזכה להם במהלך כהונתו היו קשורים בכלל לפרשת כרטיס האשראי שלו), לדבר או לדבר עם התקשורת (שוב ר' ערך אשכנזי), להפציץ שטחים שממזמן איש לא מזדעזע ממה שקורה שם, ובעניין הזה ניצן חורש ניסח זאת היטב כשכתב שהוא לא רואה שום בעיה שאיש ש"סיפח" לעצמו כמה דונמים על חשבון הציבור, יעמוד בראש צבא ש"מספח" כמות לא פחותה של דונמים מציבור אחר.
ולכן, אם כולם זהים ואין הבדל באמת מי עומד בראש הצבא, אולי צריך להשאיר את דמות הרמטכ"ל כפי שהיא מופיעה בבאנר, ריקה מתוכן, בובת תצוגה שחורה בחלון הראווה של קאסטרו. העיקר ש"דרוש רמטכ"ל", אחר כך ממילא איש לא יודע מה הוא עושה.

25 בינו׳ 2011

הנערה עם הסכין La fille au rasoir




הגילוח במכשיר
את שירה של קלרה כיסה
הניגון העשיר
שהשמיעה המכונה
אותה כה הקסימה,
את ליטופיה הפנימה

הגילוח במכשיר
את רגליה הבריש קלות
אך רעשו המתכתי
אותי הוציא מכלי, הלא
זה לא משעשע
את עצמך לקרקע

הגילוח במכשיר
אותי שיגע, אבל קלרה
לא קלטה שאני
כמו בטרגדיה ניצב מולה
ועד שלחשתי
כי רק אותה אהבתי

עם המכשיר המרעיש
היא לא שמעה דבר, קלרה
את לא שמעת דבר, קלרה
את לא שמעת דבר, קלרה
את לא שמעת דבר, קלרה
את לא שמעת דבר, קלרה

 La fille au rasoir \ Serge Gainsbourg


14 במאי 2010

תיירות #10: ילדים עושים גרפיטי, rue Dénoyez

גם חנות של ציורי ארתור רמבו, לכל המרבה במחיר :)

28 באפר׳ 2010

מוסיקה #7: רודולף רפאלי RODOLPHE RAFFALLI

רק הגעתי לדירה, וכבר הודעה "נפגשים ליד הפנתאון בשמונה וחצי", והשעה כבר שמונה ועשרים. לא הספקתי לאכול כלום, ושוב יצאתי לדרך. בדרך לא דרך, הצלחתי ללכת לאיבוד, למרות שדי ברור איך להגיע לפנתאון מתחנת האוטובוס, חלפתי על פני אתר צילומי סרט, שאלתי מיליון אנשים ובסוף הגעתי. בזמן. כדי לפתור את הרעב אכלתי שוב, בפעם המיליון, סנדוויץ' במקום ארוחת ערב, ונכנסו לפיאנו ואש, שגם אם במהלך הערב נבין שלא מעט תיירים יודעים עליו, באותו הרגע נראה היה מאוד מקומי.

מדי יום שני מנגן שם רודולף רפאלי (לא בטוח שהוא קשור לבר, גם אם הוא עשה פוזות למצלמה, כל פעם שצילם אותו חבר שלו מאחור), הוציא מהקייס גיטרת-צוענים אמיתית (או כמו שהם קוראים לזה פה, מאנוש, מה שגורם לי לגחך לעצמי מדי פעם), והתחיל לנגן. ופתאום מצאת את עצמך במאורת ג'אז משנות הארבעים, ציור ענק של דג'נגו ריינהרט על הקיר, משמאל הייתה תלוי תמונה של גינסבורג, והמוסיקה הייתה בדיוק מה שדמיינת לעצמך שתשמע בפאריז. בדרך שתינו קצת יותר מדי בירה, שהייתה מעורבבת בשאריות מצלמה שנפלה לכוס באשמתי. וכשרודולף התחיל לנגן את ה"משוגעת" של אדית פיאף, פתאום יצאו כל התיירים מהמחילות והתחילו לשיר.

אמנים #6: עמנואל רג'ה emmanuel régent


למי שבא מישראל, אולי מהמזרח התיכון כולו, העניין הזה של תור באירופה הוא ממש הלם תרבות. אמנם תופעות של עקיפה בתור קיימות גם פה, אבל איזו עקיפה! ואיזה תור! ואיזה סדר! בשניים-שלושה תורים שיצא לי לעמוד פה, נראה שהם גם די נהנים ממנו. השיחות ארוכות וננוחות, מחוות הפנים והידיים שלוות, ולא נשמעו יותר מדי צעקות "כבר חצי שעה אנחנו פה וזה לא זז", אלא רק שירי הלל לתור המופלא.
עמנואל רג'ה כנראה אוהבת את הרגעים האלה לא פחות ממני, והיא עשתה סדרה של רישומי ענק בעט של ההמתנות הללו - אחד מהם הוצג בפאלה דה טוקיו.

http://www.emmanuelregent.fr/

מוסיקה #6: הדר יוסף בקצה פאריז

ב-27.3 בשעה 23:47 רשמתי לפני לזכור את השיר הזה, וזה למעשה הדבר היחיד כמעט שאני זוכר מהמסיבה. זה היה רחוק, מחוץ לגבולות פאריז, ב-DES LILAS, שמלבד זה שגינסבורג כתב על זה את השיר המפורסם הראשון שלו, אני לא יודע שום דבר על המקום. הבית היה כמו הדר יוסף, קטן ודחוס, והרבה אנשים. ואנחנו, שלא אכלנו כלום, נגעלנו משום מה לגעת במשהו, ופשוט התחלנו לשתות והרבה. אני לא זוכר הרבה שמות של אנשים שהיו שם, ואת רובם לא הכרנו, היה איזה אחד גבוה בשם תומא, ועוד אחד בשם מקסים, והייתה זואי כמובן, שאיתה לקחנו את המטרו הביתה, וגם.. ובין השירים המוזרים שנוגנו שם הייתה מין תזכורת שפעם היו  לוקחים את כל הסמטוחה הזו ועושים ממנה שיר, אבל בעצם, עם כל האלכוהול הזה, וההדר יוסף הזה - זה רק הזכיר לי את הפתיח לסדרה של מודי בראון על תל אביב.

http://www.youtube.com/watch?v=_rrfIubAEP0

מוסיקה #5: קתרין רינג'ה catherine ringer

כשהלכנו על הגשר, היא המליצה לי על קתרין רינג'ה. היא והחבר הפינלנדי שלה, יש להם הרכב, הם הכירו ברכבת, ומאז הם מנגנים. מיקאיל הפינלנדי אמר לי אחר כך שהם לא ביחד, אבל בכל זאת הם נחמדים. משום מה היא אמרה קתרין רינג'ה, רשמתי לפני, והבטחתי לבדוק בבית. שנינו הסתובבנו עם גיטרות על הגב, וחצינו את הסיין כמה פעמים עד שהם החליטו איפה לשבת. באחד המועדונים הפקדנו את הגיטרות בשמירת מעילים, נער השירות התנהג איתן בכבוד הראוי. מחוץ למועדון דיבר איתנו איזה צעיר צרפתי, שסיפר שהוא בכלל מפולין. אמרתי לו שגם סבא וסבתא שלי מפולין, והוא אמר, כולם ככה. החבר'ה הפינלנדים התחילו לשיר שירי פינלנדים בקולי קולות, אנחנו לא השתתפנו. בסוף כמה אנשים החליטו ללכת הביתה, ואנחנו בחמש לפנות בוקר מצאנו את עצמנו אוכלים שווארמה ליד מרכז פומפידו, במזנון שהבעלים שלו שם בקולי קולות את תפילת ההשכמה במכה.

בבית חיפשתי את קתרין רינג'ה, ומצאתי שגינסבורג העליב אותה, אלא מה.http://www.dailymotion.com/video/x1lj7_gainsbourg-insulte-catherine-ringer_fun

הפינלנדי והצרפתיה המוכשרים
http://www.myspace.com/intheblueskyweandabee

מיקאיל המוכשר מאוד
http://www.myspace.com/breakfastatphoebes

שמות מגניבים למקומות: הכלב הטיפש שלי

rue de boyer, 20eme

תיירות #9: בהיבצר מפה

עצרתי בתחנת סאן פול, ושאלתי אנשים על שם הרחוב, אבל אף אחד לא ידע, הם אמרו שאולי זה בכיוון ההוא, ושכדאי לי לשאול שם. אז הלכתי עוד שלושה רחובות, וגם שם לא ידעו, אבל אמרו שאולי זה בכיוון של הכיכר. הגעתי לכיכר, השעה הייתה כבר חצות וקצת, והכל היה נראה נטוש. הכיכר הזו אולי שוקקת חיים במהלך היום, אבל דווקא עכשיו, בלילה, האחידות, הסדר, הסימטריה המושלמת הקנו לה חזות מפחידה, מאיימת, נקייה מדי. שלושה עוברי אורח עצרו לידי ושאלתי אותם על שם הרחוב. הם אמרו שאינם מכירים, והם דווקא מקומיים, איך אמרת את זה שוב? אתה בטוח? איך מאייתים את זה? לא, לא מכירים, אבל אולי זה בצד השני של הכיכר, תשאל שם. הצד השני של הכיכר נראה היה מבטיח מאוד, שני פאבים, לא מעט אנשים, אבל איש מהם לא ידע על שם המקום. כמה ענו באנגלית, והציעו שאשאל את הברמן. נכנסתי, אבל הוא נעלם, ועל הבאר היו רק שתי בחורות, שלא היה לי כח לשאול גם אותן. יצאתי מהבאר והשניים שהציעו לי להיכנס לשאול את הברמן, משכו בכתפיים, לא יודעים מה להציע עוד.

פניתי לכיוון השני, חושב שאולי כדאי כבר לוותר, וזה מאוחר, ומאיפה אני לוקח אוטובוס לילה עכשיו הביתה, ואיפה אני בכלל, ושאני לא יוצא פעם הבאה מהבית בלי לחפש במפה קודם לכן. ואז פתאום הרגל שלי נתקעה באבן שפה גבוהה מדי, ואני נעצרתי והרמתי את הראש למעלה, וראיתי פניה ימינה לרחוב. ובשלט היה כתוב שזה בדיוק הרחוב שחיפשתי. וכשהגעתי סוף סוף בדיוק השמיעו את השיר הזה, יא-אללה, איזה שיר.

http://www.youtube.com/watch?v=bhUXF80rXAg&feature=related

26 באפר׳ 2010

תיירות #8: Ma grippe vous va très bien

בפעם השלישית בתוך חודשיים מצאתי את עצמי מקורר. הכל התחיל אתמול בערב, אבל זה לא ששמתי לב לפני כן שהגוף פשוט לא עומד בקצב של העיר הזו. לא מבין איך אנשים מסוימים מסוגלים להסתובב יום שלם, ולא לאכול דבר, ואז במקום לאכול - ישר הולכים לשתות משהו, ואז עוד משהו, ומשקה שני מוביל לשלישי, ועדיין לא פתרנו את הרעב - ובמקום לשבת לאכול, פשוט מחליטים לקפוץ לבר אחר. ואתה מוצא את עצמך יום שלם על שקית צ'יפס שקנית כפתרון אחרון במטרו. אז מה הפלא, במחסור ויטמינים משווע, שאני גם מתקרר?

בהיבצר שוק מחנה יהודה קרוב, קניתי "ערכת" הכנת מרק בסופר (תמורת 15 ש"ח אתה מקבל את הירקות הדרושים, הוראות הכנה, ושקית של תבלינים שאמורים לתת לזה ניחוח דרום צרפתי), בהיבצר העוגיות שהתמכרתי אליהן בירושלים, הסתפקתי בשקית של עשרות עוגיות מדלן (אכן צרות של עשירים), ובהיבצר טלוויזיה, התמכרתי לסטרימינג.

אני מניח שבמשרד לחילופי סטודנטים צריכים לצרף אזהרה לנוסעים - "היזהרו, אתם יוצאים ממצב קיומו של סטודנט בצלאל בירושלים, שלא רואה אור יום - אנא, היערכו מראש". לפחות יש את ג'יין בירקין: La Grippe (יעני, השפעת).

25 באפר׳ 2010

מוסיקה #4: קטע של תחפושות



הבסיסט\גיטריסט\סולן\מתופף של LAPIN MACHIN בתחפושת של, נו טוב, שפן (הופעה באינטרנסיונל) http://www.myspace.com/lapinmachin
הקלידנית של PERU PERU בתחפושת מלאך\שטן (הופעה בבלווילאויז) http://www.myspace.com/peruperu59
המוסיקאי CASCADEUR (יעני, פעלולן), שחימם את מידלייק. מזכיר קצת את האלבום האחרון של סינמטיק אורקסטרה, התחפושת לא קשורה בעליל. http://www.myspace.com/cascadeur

ארכיטקטים #12: נימאייר בבוביני

הטבעת שמקיפה את פאריז ממשיכה לספק פנינים, והפעם מבנה של נימאייר בבוביני, איפה שאנחנו עושים את הפרויקט, ללא ספק אחת מגאוות העיר. (http://www.bobigny.fr/jsp/site/Portal.jsp?page_id=147). תמיד חושבים על נימאייר בקנה מידה ענק, כיאה למי שתכנן בירה שלמה, וזה מצחיק, גם כשהמבנים שלו קטנים למדי, בתמונות הם נראים בקנה מידה ענק. מין עיוות לא ברור בין אמירה לבין אמת.

ארכיטקטים #11: הווילונות הזזים

כן זה לא חדש, וכבר בברלין נפלתי מהמבנה של זאוארברוך-האטון עם הווילונות הזזים, אבל יש משהו בקטע הזה שהמבנה נראה שונה בכל שעה אחרת של היום. ובעצם, על מי אנחנו עובדים - המבנה נראה אותו דבר, זה רק דקורציה. אני לא יודע מי הארכיטקט של המבנה הזה, בין תחנת סטלינגרד לבין תחנת ג'ורס, אבל הבחירה בווילונות אלומיניום נראה לי כאילו מכפילה את המשחק הזה. זה לא רק שהמבנה או הדוקרציה נראים שונים משעה לשעה, אלא שגם היחס של המבנה לסביבה שלו - או במילים עוד יותר פלצניות, השקיפות מול האטימות - באופן כזה שדווקא האטימות היא זו שמביאה להשתפקות של הסביבה במבנה. [מה שלא רואים בתמונה הוא שהכניסה למבנה בכלל שקועה קומה מתחת לאדמה, והרושם שמתקבל שיורדים אליה ונחשפים לחצר הגדולה, מונומנטלי בהרבה מכל כניסה רגילה מהרחוב].
CFDT
2-8, rue Gaston Rébuffat \ 7-11 av de Flandre

ארכיטקטים #10: קוסטנטיני ורגמבל


למעשה זה המבט הלא הנכון על המבנה. ממש באותו הגובה של הסטריפ השני של החלונות, עוברת על גשר רכבת המטרו מספר 2. הנוסעים הרבים בקו העמוס הזה, יכולים לשתי שניות להבליח מבט לתוך המבנה, ולהציץ לשיעור הריקוד שמתקיים במקום. ככה מיסגרו הארכיטקטים פעילות תרבותית, והציגו אותה לראווה בעיר.
מרכז "ברברה" ברובע ה-18, של האדריכלים קוסטנטיני ורגמבל הוא הגרסא המעודכנת של מתנ"ס קהילתי. חדרי חזרות, אולפני הקלטות, אולם הופעות, גלריה, חדרי חוגים, ואיך אפשר בלי בית קפה - נעטפו בקופסא סגורה לכיוון השדרה (מלבד כמה חריצי הצצה, כאמור), ופתוחה לכיוון הספריה שנמצאת לידה.
אבל "ברברה" מצליח איפה שהרבה מרכזים קהילתיים נכשלים, וזה דווקא בגלל בית הקפה שלו - שממוקם ישר בכניסה, וממנו יוצאות כל הדרכים לחדרים השונים. האווירה הלא-רשמית במקום, הפכה אותו למקום מפגש לא רע בכלל, ודפי המידע הרבים על מוסיקה שפזורים במקום, והמגזינים החופשיים, הופכים אותו למעין "מכה" של מוסיקאים.

Centre musical Fleury Goutte d'Or - Barbara
1 rue Fleury 75018
http://www.fgo-barbara.fr/home

24 באפר׳ 2010

אמנים #5: ווילי רוני WILLY RONIS



כשהסתכלנו יחד על התמונה, פתאום חשבתי שבלי הילדה הבודדה מצד ימין זו הייתה תמונה אחרת לגמרי. הרי היא מכניסה לכאן את כל הסיפור, את הבושה האנושית, את ההכרה במעשה הפסול, את החמלה, את הצער על האחר שמושפל. היא אוחזת חזק חזק בבובה שלה, מבינה שהיא שותפה למשהו שהייתה מעדיפה לא להיות חלק ממנו. היא מודעת למבט של הצלם, ולעומת החברים שצועדים לפניה, יודעת שהוא רואה את הדברים אחרת. פתאום התחילו להתבהר עוד כמה דברים, גם אחד הילדים מבין בגלל הצלם את המשמעות של המעשים שלו, ובזמן שחבריו מישירים מבט גאה למצלמה, הוא מעדיף להסתכל הצידה.

ווילי רוני, יותר משהוא צילם, ככה זה נראה לפחות, הוא היה מראה לאנשים שאותם הוא צילם. לילד שרץ עם הבאגט אולי לא היה מרוח כזה חיוך על הפנים לולא מישהו צילם אותו, כך גם אשתו לא הייתה אולי מכירה ביופי של הגוף העירום שלה, לולא אמר לה "הישארי כמו שאת", וצילם אותה מתרחצת. "את כבר לא מצלמת אותי", כתבה פעם חברה שלי באחד השירים שלה, ואני פתאום חשבתי, מדהים איך ווילי רוני הצליח להחיות את העולם שמסביבו באמצעות המצלמה.

Hommage à Willy Ronis - Monnaie de Paris

מוסיקה #3: ג'ימי הנדריקס חזר לתחייה


והוא מנגן על כלי של קפוארה, ועוד עם דיסטורשן. לפנים.

Hilaire Penda
Alimentaion Generale
21/04/2010

23 באפר׳ 2010

אמנים #4: איזיס IZIS



פדריקו אמר שהוא אהב איך דרך העיניים של איזיס פאריז ולונדון נראות לגמרי שונות. וברור היה לראות שאיזיס מעדיף את פאריז, כי מול כל העליבות שהוא צילם ברחובות עיר האורות, תמיד היה אפשר לראות את החיבה הגדולה שלו לזה, את שביב האופטימיות או השמחה שהשתרבב לכל קומפוזיציה שלו. איך הוא תמיד ניסה להראות את חדוות החיים שיש מאחורי הכל, מי שאיבד את כל המשפחה שלו במלחמה, גם כשמדובר בעלובי החיים שישנים על גדות הסיין.

ואפשר היה לראות גם איך פליט יהודי בפאריז, מתרגש כשהוא רואה ילדה יהודיה מחזיקה שתיל בט"ו בשבט, בדרכה לשתול עם חבריה עוד יער קק"ל. ואפשר היה לראות ארץ ישראל יפה, ולשמוח שבמקרה הגעתי לתערוכת הרספקטיבה הזו דווקא ביום העצמאות.

"IZIS, Paris des rêves" · Hôtel de Ville

ועוד געגוע אחד לישראל: שרמוטה פוריטנית


בפעם הבאה שאראה אותה, אדע לעקוף אותה בתור!

יש רגעים שבהם אני באמת מתגעגע לישראל. אמנם לא יותר מדי, ועוד פחות מזה, להתנהגות הישראלית. אבל כמה התפללתי שבתור לכרטיסים להופעה של FOOL'S GOLD יעמוד מישהו עם חוצפה ישראלית ויצעק על הבחורה שעומדת לפני - "עוד בן אדם אחד את מצרפת לתור, וזה הסוף שלך!".
בסך הכל נראתה סימפטית למדי, כשעמדה לבד, ואני כל כך שמחתי שאין תור, ויש כרטיסים, ואני עוד אראה את הלהקה בהופעה. ואז הגיע איזה חבר יפני שלה, נו טוב, היא חיכתה לבן זוג שלה, זה מקובל לחלוטין. אבל אחרי כמה דקות הגיעו עוד ארבעה, ואחרי כמה דקות עוד בחור גבוה. התור לפתע שילש את עצמו ורק בגלל הפוסטה הצרפתית הבלונדינית :) בסדר, ברור שלא פוסטמה, אי אפשר לדעת מה היא ומי היא, אבל דבר אחד אני יודע - אם זה היה בישראל, מזמן כבר היו עולים עליה.

מוסיקה #2: פול'ז גולד בהופעה FOOL'S GOLD LIVE

במרכז: זאב נחמה, לא בתמונה תמיר קליסקי (משמאל, עם הקלידים)

שניה לפני שההופעה נגמרה, ירדו חברי להקת FOOL'S GOLD אל הקהל, תוך כדי שירת ההמנון "העולם זה מה שיש". הקהל הקיף אותם במעגל, עטף אותם בשירה, ולאט לאט ירדו כולם על הרצפה ושרו יחד. התשואות שאחרי הוכיחו שקצת מוסיקת רוק אפריקנית ומעט טקסטים בעברית יכולים להמיס את ליבם של גם הקשים שבצרפתים.

לא היה ערב שבו התגעגעתי כל כך לחברים מישראל כמו הערב, כי בתחילת הערב היה ברור שבישראל הכל היה נראה שונה. כולם היו מתפרעים על ההתחלה, היו שוברים כלים, היו צועקים - שרים עד השמיים עם הלהקה, רוקדים בטירוף - אבל לקהל הצרפתי לקח קצת יותר זמן, הם הרי שיקים. וגם אם הלהקה הפגיזה עם "נאדין" ו"סורפרייז הוטל" ממש על ההתחלה, רק לקראת הסוף ראית שגם הצרפתים יודעים להשתגע, אבל זה ללא ספק לקח זמן.

היה משהו מצחיק להיות מוקף בחברים צרפתים, ולהיות היחיד שמבין מה אומרות המלים. חייבים להודות שמילות השירים קצת מטופשות, והמבטא מצחיק ממש - אבל מה, דוגרי, היה כיף להיות במעין כת פרטית יחד עם הלהקה, כך לפחות חשבתי עד ששמעתי מישהי צועקת מהקהל "חבר'ה". המישהי התגלתה כאודרי מבלגיה, שלמדה עברית בבית ספר כל ילדותה, ויודעת לצעוק מספיק חזק כמו ישראלית, ובכל זאת- זה הרי לא הדבר האמיתי. והכת הפרטית הזו שלי עם הלהקה גרמה לי להתחיל להשתגע כמו ישראלי טיפוסי, ולסחוף אחרי גם את הצרפתים, עד שהקלידן, יליד רמת גן, כך גילה אחר כך, היה חייב לציין בפני הקהל שהאזור שבו אנחנו עמדנו הוא האזור האהוב עליו.
 
אפרופו הקלידן יליד רמת גן, והסולן שמזכיר את זאב נחמה בימיו הצעירים - בתור ה-דבר ה-חם מקליפורניה לא ציפית לראות חבורה כל כך מוכרת של "ישראלים" רגילים למראה. אבל מה, זה שיעור טוב בכך שגם מראה יכול להטעות, הם אולי לא יצאו ממגזין - אבל הם ידעו לתת הופעה, ואפעס, זה יותר חשוב. לישראליזציה והשיק העברי יש גבול כמובן, והוא נמוך ממה שנדמה - כי כשניגשתי אחרי ההופעה להגיד "היה מעולה אנשים", כל מה שהצליחו חברי פול'ז גולד להגיד הוא "מצטערים, לא מדברים צרפתית". שניה אחרי שהבינו שמדובר היה בעברית, גם הגיעה ההבטחה - בקיץ 2011 נרקוד איתם גם בתל אביב. איי סרטנלי הופ סו.

Fool's gold  - Bellevilloise 22/4/2010

21 באפר׳ 2010

מוסיקה: מידלייק בהופעה בפאריז MIDLAKE LIVE IN PARIS



מימין: הסיגריה שאחרי בחוץ, הלהקה עומדת הסולן יושב, שש גיטרות בלהקה של שבעה

אלוהים ישמור, איך מתמודדים עם כל היופי הזה? שעות אחרי ההופעה של מידלייק, לא הצלחתי להפסיק לזמזם את המנגינות, ההתפעמות מחווית ההופעה לא פחתה. כי ההופעה של מידלייק באמת הייתה חוויה - המוסיקה שלהם טעונה בכל כך הרבה עוצמות, שזה היה מעין מסע. באמצע אולם במרכז פריז, ראיתי מול העיניים את כל הנופים של כביש ירושלים-תל אביב שליוו את השירים האלה תקופה כל כך ארוכה. האלבום החדש שיצא רק עכשיו יזכה כבר לנופים אחרים אני מקווה.

לעומת כל כך הרבה להקות שראיתי בשנים האחרונות, הם הדבר הצנוע והענו ביותר שעלה על במה כלשהי, וזה בניגוד גמור למספר הגבוה של חברי הלהקה - לא פחות מ-7 מוסיקאים על אותה במה שותפים לאותו קסם שהוא הלהקה הזו, ארבעה מתוכם גיטריסטים, שלושה מהם גם תורמים לקולות הרקע, שניים מנגנים לפעמים בחליל צד, אחד מנצח על הכל בגאונות השירה שלו והמוסיקה שהוא כותב.

והם עומדים בזקנים הארוכים שלהם, בלבוש ערבות-טקסס שלהם, מודים לקהל פעם אחרי פעם על כך שנתנו להם את ההזדמנות הנפלאה לנגן בפניהם, ומאושרים לנגן. הם לא קפצו, לא הריצו בדיחות, לא הפגיזו בוידאו-ארט מדהים מאחוריהם, פשוט עשו מוסיקה. וזה ממכר כמובן, ואתה רוצה לחזור הביתה ורק לעשות מוסיקה, אבל שעות אחרי, לא מצליח להפסיק לזמזם את אותן מנגינות ששמעת באולם הופעות במרכז פאריז.

MIDLAKE - Le Bataclan 20/4/2010

19 באפר׳ 2010

גינסבורג #3: המברק


J'aimerais que ce télégramme
Soit le plus beau télégramme
De tous les télégramme
Que tu recevras jamais

Et qu'ouvrant mon télégramme
Et lisant ce télégramme
A la fin du télégramme
Tu te mettes à pleurer

Je sais que ce télégramme
Est le dernier télégramme
De tous les télégrammes
Que je t'enverrais jamais

Tu auras ce télégramme
Comme les autres télégramme
Par Overseas telegram
Et le Post Office anglais

Pierre-Auguste Renoir \ Femme à la lettre
[מוצג באורנג'רי]
Serge Gainsbourg \ Overseas Telegram

תיירות #7: הקאמפאן

אחרי חודשיים בפאריז, לראשונה יצאתי מגבולות המטרופוליטן - כשיום שבת אחד הוחלט לנסוע לראות את בית קארה של אלבר אלטו. הבית, מופת אדריכלי בפני עצמו, היה רק תירוץ כדי להעיף מבט חטוף בטבע הצרפתי, שחוגג עכשיו. מצחיק איך בסוף כולם מסכמים באותה קלישאה, "אחח, צריך לעשות את זה לעתים קרובות יותר".

14 באפר׳ 2010

תיירות #6: אני צריך תספורת

ז'אק דוטרון\מייק ברנט לנצח

תיירות #5: קבוצות


יום אחד, אמרתי לרות, כשאהיה בן 60, גם אני אצטרף לקבוצת טיול. יהיו לנו מצנפות זהות, ואוזניות תקועות באוזניים, כדי שנשמע את המדריכה שמדברת כאילו לעצמה, למיקרופון קטן שמחובר לדש הז'קט (למדריכות תמיד יש ז'קט). נראה כמו זומבים כשנסתובב צמודים אחד לשני, לא אומרים מילה, לא משמיעים הגה, ורק מסיתים את הראש כגוף אחד, מדי פעם כשהמדריכה תפנה את מבטנו למונומנט מעניין.
אולי גם נשתדרג עד כדי כך, שכשנגיע למחוז חפצנו, יהיו לנו סווטשירטים זהים, על כל אחד מודפס השם שלנו, ונפנה תמיד למדריכה בשם MRS.P.

תיירות #4: אור של בין ערביים על בראסרי צרפתי

rue de chabrol \ boulevard de magenta, 10eme

לימודים #1: געגועי למתיו


כל כך הרבה שנים עברו מאז אחזתי ב"קארה נואר", בעצם מאז שנה א' בשיעורים של מתיו. הפעם, בשיעור של גוון, היא ביקשה שקודם נכין את הרקע, ואסרה על כל שימוש במכחול. "כתמים", הייתה הבקשה בצבעי הגואש, וכל נסיון ל"נגיעה" נאסר מיד. אחר כך גם הגיע נושא הציור, הפרספקטיבה, האור והחושך. מצחיק שבחיים לא למדתי רישום בעברית, וכל הטרמינולוגיה שלי היא בעצם או באנגלית או בצרפתית.

גינות #1: כיכר החתולות

במשעול קטן, לא רחוק מתחנת גאר דה לסט ומאחורי בית החולים "סנט לזר", נמצאת גינת החתולות, מחברת בין מרכז קהילתי לבין גן ילדים ובית ספר יסודי. פסלי חתולות על הקיר, על הרצפה, על מתקני המשחקים, מעטרים את הגינה הקטנה והחבויה הזו, שיחד עם קולות הילדים המשחקים, וההורים שמוצאים מנוחה על גבה של חתולה, מלאה בחיים פריזאים.
Cour de la Ferme Saint-Lazare \ Rue Leon Schwartzenberg

9 באפר׳ 2010

בלדה #1: מסטלינגרד לגאר דה לסט

באחד הקורסים נתנו לנו לקרוא, בצרפתית כמובן, את "תיאוריית הסחף" של גי דבור. למזלי, כבר קראתי פעם את התרגום של שרון רוטברד לזה, כך שהיה אפשרי איכשהו להתמצא, אחר כך כמובן ברחתי לאינטרנט לקרוא את זה שוב.


בכל אופן, כמשוטט ידוע, החלטתי לאמץ את התיאוריה לחיקי. אמנם לא פעלתי לפי חוק כלשהו, אבל גם לפעול ללא חוק כלשהו, הרי זה גם חוק (כלשהו). רבקה הציגה לי פועל יפה בצרפתית שמתאים לזה: se balader = לקחת את עצמך להליכה. הרבה דברים התגלו על הדרך, והם יגיעו טיפין טיפין, בינתיים הנה המסלול המפורט (שלב החקירה הביתית, שמתבצע לאחר המעשה, חשוב גם הוא!).


2 Rue Gaston Rébuffat
Passage goix
24 rue d'Aubervilliers
Jardin d'eole
Rue du Departement
Rue jacques kable
65 rue phillippe de girard
place de la chapelle
rue de la goutte d'or
rue fleury
rue guy patin
boulevard de magenta
marché st quentin
Cour de la Ferme Saint-Lazare