רשימות\תמונות\פתקים

30 במרץ 2010

אפליה

אלג'יר, מרוקו, טורקיה VS ישראל
1  :   0

ארכיטקטים #7: a234 architects

תוך כדי סיור בבוביני, שכונה אפורה למדי מחוץ לכביש הטבעת שמקיף את פאריז (הפריפריק), פתאום נתקלו העיניים בקיר מרחף, לא יורד עד לקרקע, רק תלוי מעל הכניסה לבניין. ושוב האסוציאציה הראשונית, לחשוב שמדובר בבית ספר, משרד הייטק, או מקום עתיר תקציבים אחר התגלתה כשגויה - מדובר בלשכת רווחה מקומית. עכשיו אפשר להתחיל לחנטרש מטאפורות על מה אומר קיר תלוי מעל הכניסה ללשכת רווחה. נו טוב, בצלאלניק נשאר בצלאלניק.

CAF de Seine-Saint-Denis 52-54 rue de la République, Bobigny

14 במרץ 2010

ארכיטקטים #6: אוגוסט פרה Auguste Perret


אוגוסט פרה היה הראשון שהשתמש בשיטת הבטון המזוין לבנייה בתחום האזרחי והמגורים. כך למדנו בשנה ב', בשיעור תולדות האדריכלות עם רחל רפופורט. עד אליו השתמשו בבטון המזוין, וגם לא זמן רב לפני כן, רק למבני תעשייה. אני זוכר את זה היטב, זוכר את התכנית של בית המגורים הראשון בבטון מזוין, זוכר את החזית של התיאטרון בשאנז אליזה, זוכר את רפופורט מתמקדת בפרטים הקטנים שאליהם הוא הצליח להגיע, בבטון בלבד.

אבל אוגוסט פרה, כך נראה, לא היה פרייאר. הוא רצה שנראה את הפרטים האלה, הוא רצה שנבין את הגאונות, הוא רצה שנעריך אותו יתר על המידה. והדבר הבולט ביותר בתיאטרון בשאנז אליזה, לפחות לדעתי, הוא לא העיצוב האדיר של הפנים, ולא חלל הקונצרטים הענק בגודלו, והמרשים מאוד באיכות האקוסטית שלו (ישבתי רחוק למדי, כיאה לסטודנט, ולעומת היכל התרבות, גם שמעתי), וגם לא המנורה בצורת שמש הממוקמת במרכז הכיפה, ומאירה את כל החלל.

הדבר הבולט ביותר זה דווקא חלל קטן יחסית לשאר המבנה, החלל שבין החוץ לבין הפנים, האולם של קניית הכרטיסים. לאט לאט, מתחילים להתאסף בו כולם, הסטודנטים המרוששים שקנו כרטיס בשלושה אירו, והאריסטוקרטים האמיתיים בחליפות ובשמלות, מצטופפים בשקט בשקט עד שכבר כמעט אין מקום. נדחקים אל דלתות הזכוכית, שמפרידות ביננו לבין הכניסה לאולם, ומביטים בעיניים נוגות בסדרנים שבעבר השני, אשר עסוקים במירוק חליפותיהם, הכנת תוכניות למכירה, והתכוננות לרגע שתיכף יבוא.

אישה אחת מבוגרת שעמדה לצידי שאלה אותי למה הם נותנים לנו לחכות כל כך הרבה זמן. חשבתי לרגע וכל מה שהצלחתי לומר, בצרפתית הרצוצה הוא, שאולי ככה הם מקווים שנכבד יותר את מה שאנחנו הולכים לראות. ואכן, אחרי חצי שעה של המתנה, ניתן לנו האישור להיכנס, והאישה המבוגרת נראתה שהיא מכבדת מאוד את הגלידה שקנתה במזנון, כשהיא אוכלת אותה ביושבה על כיסא שמצאה מתחת לגרם המדרגות הענק.

הבטיחו את מקומכם כבר היום: http://www.theatrechampselysees.fr/

תיירות #2: אוברווילייר Aubervilliers


אל אוברווילייר לא מגיעים, אלא אם זה למשחק באיצטדיון הלאומי. או, כמובן, אם יש לך קורס שעוסק במקום. שניה מבית ספר, ב"שער לה-וילט" יוצא אוטובוס שמספרו 139, והנסיעה לאורכו היא כמו נסיעה אחורה וקדימה בזמן, בו זמנית. כשהולכים לאורך מסלול הקו, מגלים רחובות שכאילו נשכחו בין תנופת הבנייה הענקית שיש מסביבם, אחרי שהאדמה של סן דני (השם הכולל לכל העיירות הקטנות בסביבה) התייקרה מדי כדי שהם ימשיכו לשבת בה, והיום על כל כמה רחובות כאלה בונים בניין משרדי היי-טק חדש, או לחילופין בניין מגורים ברי-השגה (שיכון זו מילה גסה מדי), ורק מדי פעם מוצאים איים של פעם.

למרות ש"מפגש נהגי המשאיות" היה מלא, תמיד סימן טוב שהאוכל לא רע, תומא ואני החלטנו שבגלל שבתפריט יש קוסקוס, זה לא בדיוק מה שאנחנו מחפשים. עשר דקות הליכה אחר כך, כבר מצאנו את La Tortue, מסעדה קטנה, ומעליה מלון עם שני חדרים, שמשקיפה על שני אתרי בנייה ענקיים ממולה. למרות שהמסעדה הייתה ריקה למדי, הימרנו על שלום הקיבה שלנו ונכנסנו. והזמן באמת כאילו עצר מלכת. התפריט על הלוח בטח לא השתנה כבר שנים, ככה גם התמונות והטפט שעל הקיר, המפות, וכלי ההגשה. (ואולי גם המחירים, זה לא היה זול, אבל זול משמעותית מכל מקום מקביל בתוך פאריז).

ליד השולחן שהתיישבנו לצידו, היה שולחן עמוס לעייפה בתיקי מסמכים, אולי באמצע הליך משפטי נגד הריסת המקום. המלצר, בן 40 או 50, מרגע שהבין שאנחנו תלמידים לאדריכלות, ניאות לספר לנו את כל ההיסטוריה של המקום - ובינגו! גם סרג' גינסבורג היה שם פעם, כשצילם סרט באחד מאולפני הקולנוע שקרובים למקום (ומסתבר שעדיין קיימים), וגם איזה אקורדיאוניסט שאת שמו לא תפסתי. תומא חקר את המלצר הרבה יותר, אני הבנתי הרבה פחות, והמלצר, ששקע בזכרונות שלו, גרם לנו לאחר לשוב לכיתה בזמן.

אבל היה משהו בשיחה שם, שגרם לנו להבין הרבה יותר מה אנחנו רוצים לעשות בתרגיל הסופי של הקורס, והחלטנו שאנחנו חוזרים לשם שוב, מקווים שעד שנעשה את זה האי הזה בסן דני עוד יעמוד על תילו. ואולי הוא בכלל לא היה שם אף פעם?

[אני כמובן הרבה יותר נוסטלגי מנוסטלגי - למקום יש אתר אינטרנט, ואפילו ווי-פיי!
http://www.latortuecrouvizier.com/ ]

סרטים #1: מעלית לגרדום Ascenseur Pour l'echafaud


משמאל: ז'וליאן מטפס למרפסת של הבוס כדי לרצוח אותו, "מוכרת הפרחים הקטנה" המתלהבת, והדלת שמרמזת שאני חי בסרט.

אל הסרט "מעלית לגרדום" של לואי מאל (Louis Malle), הגעתי בכלל בגלל המוסיקה של מיילס דייויס. זו אחת מעטיפות האלבומים המגניבות יותר של מיילס, ועליה רואים את מי שיותר מאוחר הבנתי שהיא גיבורת הסרט, השחקנית ז'אן מורו. המוסיקה אפלולית, מסתורית, משהו שהיה גם די אופנתי באותה תקופה - עם פורטיסהד, הסינמטיק אורקסטרה, ושאר הרכבים שהשתמשו במוסיקה מסרטים בתור בסיס למוסיקה שלהם.

אך מרגע שראיתי אותו, נעשיתי אובססיבי לא רק למוסיקה, אלא גם לסרט עצמו. מחשיבים את הסרט הזה כאחד הראשונים של הגל החדש הצרפתי, אבל הוא דווקא הרבה יותר סרט פילם-נואר אמריקאי. סיפור מתח, הכל בשחור לבן, הטוויסט בסוף משנה את הכל (כמו אצל היצ'קוק), רק מה - לכל זה נוסף איזה צ'ארם צרפתי, שהופך את זה מסתם פילם-נואר למשהו אחר.

נו טוב, זה בפאריז. וכשז'אן מורו מסתובבת כל הלילה ברחובות, מחפשת באובססיביות את ז'וליאן, קצת ההליכה הוא סהרורי, היא מדברת אל עצמה, מוארת רק באמצעות האורות שבקעו מהחנויות, וברקע כל הזמן המוסיקה של מיילס דיוויס, זה לא סתם פילם נואר - זה מגניב.

בחנות הפרחים בבולוואר פרידמן פינת רחוב קורסל, שעדיין קיימת שם חמישים שנה לאחר שצילמו את הסרט, הופתעו מהשאלה שלי - אבל עוד יותר שמישהו זוכר את זה בכלל, ושמחו לענות שאכן מדובר באותה חנות. בבניין המשרדים לעומת זאת היו נחמדים הרבה פחות, ואת המעלית הנכספת, זו שבה ז'וליאן תקוע כל הסרט לא יצא לי לראות. אבל מי יודע, אולי לילה אחד עוד אתקל בז'אן מורו, הולכת סהרורית ברחובות עם מוסיקה של מיילס דיוויס באייפוד, ומדברת אל עצמה.

8 במרץ 2010

ארכיטקטים #5: X-TU Architects

Avenue des Arts et Métiers / Rue du Landy, Saint-Denis

באותו מסע תמים באוטובוס, נחשפנו באותה נשימה גם לאחת העבודות של הסטודיו הזה (Anouk Legendre & Nicolas Desmazières), שכבר שמעתי נראה לי את השם שלהם, אבל זה בהחלט מוזר להיווכח פתאום באחד העב"מים שהם בונים, ככה סתם לצד מבני משרדים תמימים, בדיוק כמו ברמת החי"ל.  שיחקנו משחק קטן של ניחושים למה משמש הבניין הזה, והתשובה הדווקא די-מתאימה היא שזו תחנת משטרה. חמש דקות אחרי כן, כבר היינו שוב בסלאמס של סאן דני.

ארכיטקטים #4: פטריק בושא Patrick Bouchain

Academie Fratellini
Rue des Cheminots, Saint-Denis la plaine

יש דברים שאילולא שיעורים בבית ספר לא הייתי רואה. נשלחנו לקחת אוטובוס צפונית לפאריז, לסאן דניס, איפה שהאצטדיון הלאומי של פאריז, אבל גם סלאם במלוא מובן המילה. וכמו בכל עיר בעולם, גם פה חל תהליך של ג'נטרפיקציה, ונכנסים הרבה משרדים והרבה אנשים שלא נשארים אחר כך לישון שם. ובין כל אלה, תוך כדי הנסיעה באוטובוס, פתאום הקסם הזה של קרקס באמצע הכל, על שטח ענק, עם עירוב חומרים שאי אפשר לתפוס במבט אחד, ועם דמיון מופרע, שמכניס פנימה הכל מהכל.

הנה קצת יותר מידע, כולל חזיתות!
http://www.archi.fr/CAUE93/ressources/pdf/pdr-37.pdf

7 במרץ 2010

תיירות #1: מוזיאון הלובר

יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני.

גינסבורג #1: יום השנה ה-19 למותו

חשבתי שיהיו הרבה אנשים. לא היה איש. הרגשתי חלוץ, היחיד שזוכר - וזה דווקא בתקופה שמדברים עליו בכל מקום, שהסרט עליו מוקרן עדיין בקולנועים, ושהדיסקים והספרים נמכרים מוצגים לראווה בדוכנים המרכזיים. שני מלצרים מהמסעדה הסמוכה עמדו בשער ועישנו, התכופפתי להדליק את הנרות, והם שאלו מה קרה, הפתעתי אותם בתשובה. לא היה איש, אבל פתאום הגיע אחד עם מצלמה וחצובה וצילם. הנרות כבו ברוח, ניסיתי להדליק שוב. אולי הם שם עד היום.

רחובות סגורים בשער #2: Square du Croisic, ליד תחנת Duroc

רחובות סגורים בשער #1: Avenue Velasquez, ליד תחנת Villiers

ארכיטקטים #3: לא ידוע

19, Rue Pierre Picard  - 8, Rue Livingstone XVIII
Vetements Weill
כל כך הרבה מבנים מודרניסטים פזורים פה בעיר, עדיין לא מקבלים את החשיפה שהם ראויים לה - דברים שבתל אביב כבר היו מוארים בלילה, אבל בעיר שההיסטוריה שלה משתרעת על קצת יותר מ-100 שנים, זה כנראה יקח עוד קצת זמן. בכל אופן, קשה למצוא מידע על המבנים האלה, אבל בזכות בלוג שהעלה את כל אישורי הבנייה בפאריז עד תחילת מלחמת העולם השנייה, אפשר לראות שהמבנה נבנה כנראה ב-1922, שם הארכיטקט לא ידוע, ומזמין העבודה הוא מר וייל (שמשום מה, שמו נכתב Weyl ולא כמו שכתוב בשלט על המבנה). החברה עדיין משגשגת, מסתבר.

אמנים #2: מארי מורל Marie Morel


(פרט קטן מתוך ציור גדול בהרבה)


תמונות ענק פוזרו על קירות המוזיאון לאמנות נאיבית (Musée de la Halle-saint-Pierre, 2 rue Ronsard, XVIII), ונראו כמו שטיחים סימטריים, כמו דוגמות של טפטים לתלייה על הקיר. לפעמים הסימטריה הזו קצת עוותה, כבר היה נראה אולי כמו מבט על של עיר גדולה. ופתאום שאתה מתקרב, אתה מגלה שמה שנראה לך כמו עיר סכמטית, מקבל את ה"פרצופים" של כל התושבים. כל תמונה מורכבת ממאות, אם לא מאלפי פריטים, כל אחד מהם שונה, מורכב מחומרים רבים ושונים, וכמעט לצד כולם יש גם כיתוב, או משפט.

כל ציור כזה של מארי מורל היה כמו מניפסט שלם שלה בנושא מסוים (סקס, שואה, ילדות וכו'), חיבור שלם או יומן מחשבות פרטי שהוצג לראווה - ואפשר היה להישאב לכל אחד מהם למשך שעה. מזל שאני לא מי יודע מה דובר צרפתית.

ארכיטקטים #2: Jean-Marc Ibos & Myrto Vitart

Maison de Solenn
14 Boulevard de Port-Royal, Paris V
לא בניין משרדים, לא מוזיאון מתוחכם, אפילו לא בית ספר לארכיטקטורה - בסך הכל מרפאה למתבגרים באמצע שכונה, שמשחקת על כל הנושא של פנים וחוץ בדרך רבת משמעות - גם לתושבי העיר שעוברים שם, וגם למתבגרים שצריכים תחושת פרטיות מירבית בבואם לבקש עזרה. ניסיון לצלם את הכניסה למשל, נדחה בנימוס על ידי איש הקבלה שהסביר כי הם לא רוצים לפגוע בתחושת הביתיות של הנערים.

אמנים #1: פייר סולאג' Pierre Soulages

רטרוספקטיבה במרכז פומפידו.

קרולינה צדקה כשהיא אמרה שמעולם לא ראית תערוכה שבה ברורה כל כך דרך ההתפתחות של האמן. וזה היה בדיוק ככה. עד שמגיעים לעבודות האחרונות - אתה כבר מפתח איכשהו את דרך ההסתכלות שלו, ומבין את הדגש על נקודת המבט של הצופה, ועל ההצבה בחלל - שלא יכולים להיות סטטים, אלא תמיד דינמיים. וזה גם בדיוק מה שעשו בתערוכה - בהתחלה הצבה לינארית של העבודות, עד שלאט לאט העבודות כבר מפוזרות בכל החלל - ואין דרך אחת להסתכל עליהן. ואין דרך אחת להאיר עבודת אמנות, ואין דרך אחת שבה נופל האור על הקנווס. ואין שחור אחד, ואין מפגש אחד של השכבה השחורה עם האור, ולמה שחור? " אין שום סיבה", הוא אומר.  :)

דברים #2: האנשים שיושבים במעברים קמים באופן מתואם להפליא, במה שנראה כמו ריטואל קבוע תמיד כשהקרון נעשה צפוף מדי.

4 במרץ 2010

ארכיטקטים #1: BP Architecture

Creche collective Pierre Picard
 15, Rue Pierre Picard, XVIII
גן ילדים בבנייה, הרובע ה-18, מתחת לכנסיית ה"סאקרה קר". אלומיניום, גדר של אתר בנייה שהופכת לחיפוי, עץ, בטון, לבנים ומה לא מתערבבים בחזית. זה מה שנקרא להפעיל את הדמיון של הילדים.

דברים #1: מגבת חמה אחרי המקלחת, בגלל ההסקה