יש משהו מפחיד בלראות כמה אדם שונא את עצמו, יש משהו מבעית בחשיפה הזו, יותר מבעית מאשר מביך. כי כשלוסיאן פרויד עושה את זה, הוא לא אומר את זה ישירות, הוא רק מבקש שתתבונן, וכבר תבין לבד. ומציור לציור, תמיד באיזור הפנים, הצבע נעשה גס יותר, מלוכלך יותר, משאיר עקבות של כל הנסיונות הקודמים, הלא מוצלחים, הלא מספקים, המתסכלים. ולעמוד נוכח התסכול הזה זה כמו בעיטה בבטן, זה חזק בצורה בלתי רגילה. איזה מזל שהטבע מספק אותו הרבה יותר, וקיר ליד הדיוקן הזה כבר היה אפשר לדמיין איך שוכבים פרקדן בטבע, על מזרון העלים שהוא צייר, מקפיד על כל קטיפה של סוג השיח הספציפי הזה כמו שאמרה רות, ובעיקר מזמין לישון עליו.
תגובה 1:
ביציאה מהרטרוספקטיבה שלו בטייט, רכשתי גלויה קטנה ועליה הציור הנפלא הזה. היא התנוססה במשך שנים, ממוסגרת, על קיר חדר השינה שלי. תלשתי אותה לפני שנה.
הוסף רשומת תגובה