נסיעה בקו 14 של המטרו הפריזאי, הקו האחרון שהושלם לא מזמן, היא כמו נסיעה לעתיד. ומכיוון שכבר הייתי בעתיד, זאת אומרת בטוקיו, אני יכול להגיד שמדובר בעתיד רחוק עוד יותר.
ניכור, ניקיון, שקט, יעילות, יעילות, יעילות - כל אלה קיימים בקו 14 באופן ניכר וברור, אך המאפיין העתידני הבולט ביותר לעין, הוא המחסור בנהג. הקרונות של קו 14 נוסעים על טייס אוטומטי, ללא נהג, וזה יותר משמעותי ממה שאפשר לחשוב.
קודם כל, דמותו של נהג רכבת המטרו בפאריז נוכחת ומורגשת בכל נסיעה. הם מכריזים הודעות, הם עוצרים כשבא להם או כשיש משהו לא ברור, וגם מאיטים לא פעם. המטרו אמנם אנונימי ודחוס, אך דמות האב, דמותו של הנהג, מורגשת כל הזמן - האוחז במושכות הוא המוביל. ואז, כשנכנסים לקו 14, במקום נהג יש רק חלון זכוכית גדול, ואנחנו הנוסעים, מופקרים לגורלו של המחשב, נחשפים לראשונה לעולם התת קרקעי האמיתי של מחילות המטרו, ועוד במבט פאנורמי. ראוי לציין גם שלעומת ממוצע של 58 שניות בין תחנה לתחנה בקווים האחרים של המטרו, המרחק בין התחנות בקו 14 גדול בהרבה, ואתה מוצא את עצמך זמן ארוך משמעותית ממה שאתה רגיל.
קרונות הרכבת דוהרים במהירות (לפי אתר המטרו, בממוצע 10 קמ"ש יותר מכל רכבת מטרו אחרת) בתוך מחילות אפלות, רחבות למדי, חסרות זהות. לפתע מבליחה מהכיוון השני הרכבת הנגדית, ושתי הרכבות - יותר נכון, שני הזחלים הענקיים, ללא ראשים, נושאים בתוכם מאות בני אדם, אומרים שלום אחד לשני, חולפים זה מול זה לרגע קל. שני זחלים ענקיים זורמים מתחת לאדמה, בלי אוחז במושכות, עושים כל העולה על רוחם.
ודווקא לתוך הסצנה העתידנית הזו, מטריקסית משהו, נכנסו תחנה אחת אחרי משפחה סקנדיבית-רוסית, לבושים כמו במאה ה-19, או לחילופין כמו משפחה נאצית מהכרזות של מלחמת העולם השנייה. גרביים עד הברכיים, מכנסיים עם שרוך שמתחילים קצת אחרי - אבא, אמא, שתי בנות בלודיניות, שני בנים קטנים בלונדינים, נראים כמו "חזרה לעבר" במה שעד עכשיו היה "חזרה לעתיד". האב נשא תיק טיילים שנלקח גם הוא מציורים ישנים, ועליו היו תפורים סמלים של כל המקומות שהם עברו במסע שלהם, ובפנים היו גם שני מקלות תופים. עם הדפיקות השקטות של המסילה, היה אפשר להרכיב יופי של מקצב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה