אל הסרט "מעלית לגרדום" של לואי מאל (Louis Malle), הגעתי בכלל בגלל המוסיקה של מיילס דייויס. זו אחת מעטיפות האלבומים המגניבות יותר של מיילס, ועליה רואים את מי שיותר מאוחר הבנתי שהיא גיבורת הסרט, השחקנית ז'אן מורו. המוסיקה אפלולית, מסתורית, משהו שהיה גם די אופנתי באותה תקופה - עם פורטיסהד, הסינמטיק אורקסטרה, ושאר הרכבים שהשתמשו במוסיקה מסרטים בתור בסיס למוסיקה שלהם.
אך מרגע שראיתי אותו, נעשיתי אובססיבי לא רק למוסיקה, אלא גם לסרט עצמו. מחשיבים את הסרט הזה כאחד הראשונים של הגל החדש הצרפתי, אבל הוא דווקא הרבה יותר סרט פילם-נואר אמריקאי. סיפור מתח, הכל בשחור לבן, הטוויסט בסוף משנה את הכל (כמו אצל היצ'קוק), רק מה - לכל זה נוסף איזה צ'ארם צרפתי, שהופך את זה מסתם פילם-נואר למשהו אחר.
נו טוב, זה בפאריז. וכשז'אן מורו מסתובבת כל הלילה ברחובות, מחפשת באובססיביות את ז'וליאן, קצת ההליכה הוא סהרורי, היא מדברת אל עצמה, מוארת רק באמצעות האורות שבקעו מהחנויות, וברקע כל הזמן המוסיקה של מיילס דיוויס, זה לא סתם פילם נואר - זה מגניב.
בחנות הפרחים בבולוואר פרידמן פינת רחוב קורסל, שעדיין קיימת שם חמישים שנה לאחר שצילמו את הסרט, הופתעו מהשאלה שלי - אבל עוד יותר שמישהו זוכר את זה בכלל, ושמחו לענות שאכן מדובר באותה חנות. בבניין המשרדים לעומת זאת היו נחמדים הרבה פחות, ואת המעלית הנכספת, זו שבה ז'וליאן תקוע כל הסרט לא יצא לי לראות. אבל מי יודע, אולי לילה אחד עוד אתקל בז'אן מורו, הולכת סהרורית ברחובות עם מוסיקה של מיילס דיוויס באייפוד, ומדברת אל עצמה.
תגובה 1:
מסכימה עם כל מילה. וז'אן מורו יפהפיה. חבל שהיום לא עושים כאלה סרטים חדשים, פשוט סרטי מתח איכותיים בלי אקשן טיפשי, בלי תלת מימד ובלי אפקטים מיוחדים. פשוט עלילה טובה, משחק טוב ופסקול שמוסיף את כל האווירה בעצמו.
הוסף רשומת תגובה