Mes Petits Riens

celebrity urbanism

2011-03-07T14:06:00.000+01:00

http://cargocollective.com/volk
Enrico Bonafede

שיעור בעברית: ציקלורמה

2011-02-08T01:52:00.000+01:00

ויקיפדיה:
ציקלורמה (באנגלית: cyclorama) היא ציור גלילי ופנורמי שמטרתו להעניק לצופה, העומד במרכז הגליל, מראה בן 360° של התמונה. האפקט המבוקש הוא שהצופה יחוש כאילו הוא נמצא במרכז ההתרחשות המתוארת בתמונה, בדרך כלל של אירוע היסטורי או מקום מוכר ומפורסם.

ותודה ל"הזיית ניו יורק", רם קולהאס, עמ' 209

דמעות תנין

2011-02-04T15:47:00.002+01:00

ניצול. זו ההרגשה היחידה שאחזה בי לאחר הצפייה בפרסומת החדשה של סלקום. כן, ניצול. לא התרגשות, לא עצב, לא דמע, לא שמחה על מבצע חדש, ולא תחושה חזקה שצריך לעבור לסלקום. רק ניצול. ניצול זול, ניצול ציני, ניצול נמוך מאוד של רגשות, וכל זה בשביל מה, בשביל 25% מזופתים בפעם בשלושה חודשים?

למי שלא ראה, הנה קישור ותיאור קצר: כשברקע מתנגן שירו קורע-הלב של שמוליק קראוס "אחרי 20 שנה" (ולזה אני מתכוון באמת, זה שיר מעולה), נראית כיתת ילדי גן מובלים על ידי הגננת אל אולם ספורט, בו יתקיים מעמד תצלום תמונת סוף השנה המסורתית. הגננת מושיבה את תלמידיה ולוחשת אל הצלם ש"יוציא אותה טוב", כי מדובר בתצלום האחרון שלה לפני שהיא פורשת. אחוזת התרגשות, כשהיא ישובה לצד התלמידים, קוראת הגננת "שלוש ארבע ו..", או אז נפתחת דלת האולם, ודרכו נכנסים בהפתעה זה אחרי זה תלמידי המחזורים הקודמים שלה, מהצעירים שבהם ועד לאלה שכבר סיימו אוניברסיטה. מסכת שלמה של חיבוקים, קריאות התפעלות ונשיקות, כשברקע השיר מגיע לשיאו, מתנקזים אל התמונה האחרונה בה נראית הגננת מוחה דמעה.

הכל עשוי מעולה, מתוזמן היטב, סוחט רגש רב מהצופים, שבוודאי חושבים מתי בפעם האחרונה ראו את הגננת שלהם, ובעצם, איך קראו לה, לא יכול להיות ששכחנו? כמה זמן עבר, כמה אנשים לא ראיתי, כמה אנחנו אגוצנטריים בחיינו, ולוקחים הרבה יותר ממה שאנחנו נותנים, ובכלל, איך שמוליק קראוס נזנח, ואיזה שירים יפים יש לנו. אחח, ישראל של פעם, גן הילדים, הלוואי ויכולנו לחזור לתמימות של אז. ואיך הגענו למצב הזה, והמדינה קורסת, ומחירי הדלק בשמיים, שלא לדבר שגם הלחם מתייקר.

הכל מתנקז לדימוי הזה של גננת וילדים, של תמימות, של רוך, של אור שמש נעים, של תמונת סוף שנה, לפני היציאה לחופש הגדול, לפני העלייה לכיתה א'. וכשהדמעה כבר עומדת בקצה העין, בדיוק כמו אצל הגננת, מצטרף גם הקריין לדברים ומודיע שלפעמים זה פשוט תענוג רק לתת בחזרה - ואני מוכן לתת עכשיו הכל, כסף לשיקום היערות בכרמל לקק"ל, תרומה למד"א, אלוהים ישמור גם אם זו הרוח הישראלית שרוצה, אתן לטל ברודי את כף רגלי השמאלית.

וכשאני כבר עם הסכין להוריד את הרגל, מבליחה סלקום, ומודיעה שגם היא רוצה להשתתף בחגיגה, ורק לתת, לתת, לתת בחזרה, כי הכי כיף זה לתת, לתת בלי גבול, לתת את הנשמה ואת הלב, או לפחות 25 אחוזים מהחשבון פעם בשלושה חודשים וכל זאת בהתאם לתקנון ולתנאי המבצע. ולוקח כמה שניות להתעשת מהחלום ולהבין מה עבר עליך. את כל זה העברתם אותי בשביל 25 אחוזים מזופתים? בשביל 8.33 אחוזים בחודש? זין, אני אשאר באורנג', רק שלא תגרמו לי לבכות כל פעם שיגיע החשבון.

FRAGMENTS OF LIFE

2011-02-02T22:29:00.002+01:00

Stefan de Jaeger

ללא ראש

2011-02-02T13:30:00.000+01:00

עיצוב: YNET קרדיט הצילום היה לגיל יוחנן

יש משהו מסתורי, מעורר שאלות, שלא לומר פואטי, בבחירת העיצוב של YNET לבאנר שמסקר את פרשת גלנט. כביכול, במבט ראשון מתקבל הרושם, שכשמו כן הוא, עיצוב הבאנר נועד להבהיר ש"דרוש רמטכ"ל", שיש להתאים פנים למדים, שהדמות אינה ידועה עוד, אבל עם קריצה אופטימית, היא בוא תבוא, המדים כבר מחכים.

ואולם גם אחרי שהעפתי מבט ראשון בבאנר, לא באמת הצלחתי להוריד ממנו את העיניים. למה בעצם? מצד אחד אולי מדובר בשאיפה לימים אחרים, לתיאוריות קונספירציה ולמושכים בחוטים, ל"לא נודע", כמו המסתורין האופף את ראש השב"כ. מי יודע משהו עליו, האם אי פעם נתעסק בפרשות שחיתות שלו, על השתלטויות על שטח, האם גם הוא צריך לחשוש ממאמרי השתלחות חריפים של בן כספית? אולי זה מה שצריך, לחזור לסגנון הקומוניסטי, להעלמת ראשי המדינה מעין הציבור, כדי שיוכלו להמשיך לעשות כלום בשקט.

ואולי בעצם זו המחשבה שלא חשוב מי ימלא את החור במדים, שהרי הכל יישאר אותו הדבר. הפרצופים משתנים בקצב מסחרר, ומלבד גידול בתקציב והמשך אמירת אותן הסיסמאות הידועות ("באתי לחזק ויצאתי מחוזק", ותודה למ.ק. 22), מה ההבדל בין האחד לשני. תנו להם להתעסק בפרשויות הקטנות (ר' ערך אשכנזי, שאם אני לא טועה האיזכורים הרבים ביותר שזכה להם במהלך כהונתו היו קשורים בכלל לפרשת כרטיס האשראי שלו), לדבר או לדבר עם התקשורת (שוב ר' ערך אשכנזי), להפציץ שטחים שממזמן איש לא מזדעזע ממה שקורה שם, ובעניין הזה ניצן חורש ניסח זאת היטב כשכתב שהוא לא רואה שום בעיה שאיש ש"סיפח" לעצמו כמה דונמים על חשבון הציבור, יעמוד בראש צבא ש"מספח" כמות לא פחותה של דונמים מציבור אחר.

ולכן, אם כולם זהים ואין הבדל באמת מי עומד בראש הצבא, אולי צריך להשאיר את דמות הרמטכ"ל כפי שהיא מופיעה בבאנר, ריקה מתוכן, בובת תצוגה שחורה בחלון הראווה של קאסטרו. העיקר ש"דרוש רמטכ"ל", אחר כך ממילא איש לא יודע מה הוא עושה.

הנערה עם הסכין La fille au rasoir

2011-01-25T19:42:00.002+01:00

הגילוח במכשיר

את שירה של קלרה כיסה

הניגון העשיר

שהשמיעה המכונה

אותה כה הקסימה,

את ליטופיה הפנימה

הגילוח במכשיר

את רגליה הבריש קלות

אך רעשו המתכתי

אותי הוציא מכלי, הלא

זה לא משעשע

את עצמך לקרקע

הגילוח במכשיר

אותי שיגע, אבל קלרה

לא קלטה שאני

כמו בטרגדיה ניצב מולה

ועד שלחשתי

כי רק אותה אהבתי

עם המכשיר המרעיש

היא לא שמעה דבר, קלרה

את לא שמעת דבר, קלרה

La fille au rasoir \ Serge Gainsbourg

מי היה מאמין? אבן גבירול 52

2010-11-30T23:00:00.000+01:00

חצר פנימית. דב כרמי.

רגעים מוסיקלים גדולים: אבישי כהן וניגון עתיק

2010-11-30T22:58:00.004+01:00

http://www.youtube.com/watch?v=TBiXMe5vFtg&feature=related

4:45 בדיוק

מוסיקה ששמעתי בחג הלאומי

2010-05-24T20:06:00.001+02:00

http://www.youtube.com/watch?v=WwKlJAH6Sdc

דברים שלמדתי בחג הלאומי

2010-05-24T20:02:00.000+02:00

תיירות: וודי נגד קרלה

2010-05-19T17:44:00.002+02:00

מוסיקה: קונקרטית?

2010-05-19T17:42:00.000+02:00

http://www.youtube.com/watch?v=c4ea0sBrw6M

סרטים #2: החתול

2010-05-19T17:38:00.001+02:00

http://fr.wikipedia.org/wiki/Le_Chat_(film)

סרטים: שניים או שלושה דברים שאני יודע אודותיה (פאריז)

2010-05-19T17:24:00.003+02:00

http://fr.wikipedia.org/wiki/2_ou_3_choses_que_je_sais_d'elle

תיירות #10: ילדים עושים גרפיטי, rue Dénoyez

2010-05-14T18:13:00.003+02:00

גם חנות של ציורי ארתור רמבו, לכל המרבה במחיר :)

דברים: מלאכים בשמי אנגליה, ברלין, פאריז

2010-05-10T00:55:00.002+02:00

http://www.online-literature.com/poe/177/

מוסיקה #7: רודולף רפאלי RODOLPHE RAFFALLI

2010-04-28T20:55:00.001+02:00

רק הגעתי לדירה, וכבר הודעה "נפגשים ליד הפנתאון בשמונה וחצי", והשעה כבר שמונה ועשרים. לא הספקתי לאכול כלום, ושוב יצאתי לדרך. בדרך לא דרך, הצלחתי ללכת לאיבוד, למרות שדי ברור איך להגיע לפנתאון מתחנת האוטובוס, חלפתי על פני אתר צילומי סרט, שאלתי מיליון אנשים ובסוף הגעתי. בזמן. כדי לפתור את הרעב אכלתי שוב, בפעם המיליון, סנדוויץ' במקום ארוחת ערב, ונכנסו לפיאנו ואש, שגם אם במהלך הערב נבין שלא מעט תיירים יודעים עליו, באותו הרגע נראה היה מאוד מקומי.

מדי יום שני מנגן שם רודולף רפאלי (לא בטוח שהוא קשור לבר, גם אם הוא עשה פוזות למצלמה, כל פעם שצילם אותו חבר שלו מאחור), הוציא מהקייס גיטרת-צוענים אמיתית (או כמו שהם קוראים לזה פה, מאנוש, מה שגורם לי לגחך לעצמי מדי פעם), והתחיל לנגן. ופתאום מצאת את עצמך במאורת ג'אז משנות הארבעים, ציור ענק של דג'נגו ריינהרט על הקיר, משמאל הייתה תלוי תמונה של גינסבורג, והמוסיקה הייתה בדיוק מה שדמיינת לעצמך שתשמע בפאריז. בדרך שתינו קצת יותר מדי בירה, שהייתה מעורבבת בשאריות מצלמה שנפלה לכוס באשמתי. וכשרודולף התחיל לנגן את ה"משוגעת" של אדית פיאף, פתאום יצאו כל התיירים מהמחילות והתחילו לשיר.

http://www.myspace.com/rodolpheraffalli

אמנים #6: עמנואל רג'ה emmanuel régent

2010-04-28T20:34:00.001+02:00

למי שבא מישראל, אולי מהמזרח התיכון כולו, העניין הזה של תור באירופה הוא ממש הלם תרבות. אמנם תופעות של עקיפה בתור קיימות גם פה, אבל איזו עקיפה! ואיזה תור! ואיזה סדר! בשניים-שלושה תורים שיצא לי לעמוד פה, נראה שהם גם די נהנים ממנו. השיחות ארוכות וננוחות, מחוות הפנים והידיים שלוות, ולא נשמעו יותר מדי צעקות "כבר חצי שעה אנחנו פה וזה לא זז", אלא רק שירי הלל לתור המופלא.
עמנואל רג'ה כנראה אוהבת את הרגעים האלה לא פחות ממני, והיא עשתה סדרה של רישומי ענק בעט של ההמתנות הללו - אחד מהם הוצג בפאלה דה טוקיו.

http://www.emmanuelregent.fr/

מוסיקה #6: הדר יוסף בקצה פאריז

2010-04-28T19:55:00.003+02:00

ב-27.3 בשעה 23:47 רשמתי לפני לזכור את השיר הזה, וזה למעשה הדבר היחיד כמעט שאני זוכר מהמסיבה. זה היה רחוק, מחוץ לגבולות פאריז, ב-DES LILAS, שמלבד זה שגינסבורג כתב על זה את השיר המפורסם הראשון שלו, אני לא יודע שום דבר על המקום. הבית היה כמו הדר יוסף, קטן ודחוס, והרבה אנשים. ואנחנו, שלא אכלנו כלום, נגעלנו משום מה לגעת במשהו, ופשוט התחלנו לשתות והרבה. אני לא זוכר הרבה שמות של אנשים שהיו שם, ואת רובם לא הכרנו, היה איזה אחד גבוה בשם תומא, ועוד אחד בשם מקסים, והייתה זואי כמובן, שאיתה לקחנו את המטרו הביתה, וגם.. ובין השירים המוזרים שנוגנו שם הייתה מין תזכורת שפעם היו לוקחים את כל הסמטוחה הזו ועושים ממנה שיר, אבל בעצם, עם כל האלכוהול הזה, וההדר יוסף הזה - זה רק הזכיר לי את הפתיח לסדרה של מודי בראון על תל אביב.

http://www.youtube.com/watch?v=_rrfIubAEP0

מוסיקה #5: קתרין רינג'ה catherine ringer

2010-04-28T19:45:00.001+02:00

כשהלכנו על הגשר, היא המליצה לי על קתרין רינג'ה. היא והחבר הפינלנדי שלה, יש להם הרכב, הם הכירו ברכבת, ומאז הם מנגנים. מיקאיל הפינלנדי אמר לי אחר כך שהם לא ביחד, אבל בכל זאת הם נחמדים. משום מה היא אמרה קתרין רינג'ה, רשמתי לפני, והבטחתי לבדוק בבית. שנינו הסתובבנו עם גיטרות על הגב, וחצינו את הסיין כמה פעמים עד שהם החליטו איפה לשבת. באחד המועדונים הפקדנו את הגיטרות בשמירת מעילים, נער השירות התנהג איתן בכבוד הראוי. מחוץ למועדון דיבר איתנו איזה צעיר צרפתי, שסיפר שהוא בכלל מפולין. אמרתי לו שגם סבא וסבתא שלי מפולין, והוא אמר, כולם ככה. החבר'ה הפינלנדים התחילו לשיר שירי פינלנדים בקולי קולות, אנחנו לא השתתפנו. בסוף כמה אנשים החליטו ללכת הביתה, ואנחנו בחמש לפנות בוקר מצאנו את עצמנו אוכלים שווארמה ליד מרכז פומפידו, במזנון שהבעלים שלו שם בקולי קולות את תפילת ההשכמה במכה.

בבית חיפשתי את קתרין רינג'ה, ומצאתי שגינסבורג העליב אותה, אלא מה.http://www.dailymotion.com/video/x1lj7_gainsbourg-insulte-catherine-ringer_fun

הפינלנדי והצרפתיה המוכשרים
http://www.myspace.com/intheblueskyweandabee

מיקאיל המוכשר מאוד
http://www.myspace.com/breakfastatphoebes

שמות מגניבים למקומות: הכלב הטיפש שלי

2010-04-28T18:40:00.000+02:00

rue de boyer, 20eme

תיירות #9: בהיבצר מפה

2010-04-28T18:32:00.000+02:00

עצרתי בתחנת סאן פול, ושאלתי אנשים על שם הרחוב, אבל אף אחד לא ידע, הם אמרו שאולי זה בכיוון ההוא, ושכדאי לי לשאול שם. אז הלכתי עוד שלושה רחובות, וגם שם לא ידעו, אבל אמרו שאולי זה בכיוון של הכיכר. הגעתי לכיכר, השעה הייתה כבר חצות וקצת, והכל היה נראה נטוש. הכיכר הזו אולי שוקקת חיים במהלך היום, אבל דווקא עכשיו, בלילה, האחידות, הסדר, הסימטריה המושלמת הקנו לה חזות מפחידה, מאיימת, נקייה מדי. שלושה עוברי אורח עצרו לידי ושאלתי אותם על שם הרחוב. הם אמרו שאינם מכירים, והם דווקא מקומיים, איך אמרת את זה שוב? אתה בטוח? איך מאייתים את זה? לא, לא מכירים, אבל אולי זה בצד השני של הכיכר, תשאל שם. הצד השני של הכיכר נראה היה מבטיח מאוד, שני פאבים, לא מעט אנשים, אבל איש מהם לא ידע על שם המקום. כמה ענו באנגלית, והציעו שאשאל את הברמן. נכנסתי, אבל הוא נעלם, ועל הבאר היו רק שתי בחורות, שלא היה לי כח לשאול גם אותן. יצאתי מהבאר והשניים שהציעו לי להיכנס לשאול את הברמן, משכו בכתפיים, לא יודעים מה להציע עוד.

פניתי לכיוון השני, חושב שאולי כדאי כבר לוותר, וזה מאוחר, ומאיפה אני לוקח אוטובוס לילה עכשיו הביתה, ואיפה אני בכלל, ושאני לא יוצא פעם הבאה מהבית בלי לחפש במפה קודם לכן. ואז פתאום הרגל שלי נתקעה באבן שפה גבוהה מדי, ואני נעצרתי והרמתי את הראש למעלה, וראיתי פניה ימינה לרחוב. ובשלט היה כתוב שזה בדיוק הרחוב שחיפשתי. וכשהגעתי סוף סוף בדיוק השמיעו את השיר הזה, יא-אללה, איזה שיר.

http://www.youtube.com/watch?v=bhUXF80rXAg&feature=related

תיירות #8: Ma grippe vous va très bien

2010-04-26T22:21:00.001+02:00

בפעם השלישית בתוך חודשיים מצאתי את עצמי מקורר. הכל התחיל אתמול בערב, אבל זה לא ששמתי לב לפני כן שהגוף פשוט לא עומד בקצב של העיר הזו. לא מבין איך אנשים מסוימים מסוגלים להסתובב יום שלם, ולא לאכול דבר, ואז במקום לאכול - ישר הולכים לשתות משהו, ואז עוד משהו, ומשקה שני מוביל לשלישי, ועדיין לא פתרנו את הרעב - ובמקום לשבת לאכול, פשוט מחליטים לקפוץ לבר אחר. ואתה מוצא את עצמך יום שלם על שקית צ'יפס שקנית כפתרון אחרון במטרו. אז מה הפלא, במחסור ויטמינים משווע, שאני גם מתקרר?

בהיבצר שוק מחנה יהודה קרוב, קניתי "ערכת" הכנת מרק בסופר (תמורת 15 ש"ח אתה מקבל את הירקות הדרושים, הוראות הכנה, ושקית של תבלינים שאמורים לתת לזה ניחוח דרום צרפתי), בהיבצר העוגיות שהתמכרתי אליהן בירושלים, הסתפקתי בשקית של עשרות עוגיות מדלן (אכן צרות של עשירים), ובהיבצר טלוויזיה, התמכרתי לסטרימינג.

אני מניח שבמשרד לחילופי סטודנטים צריכים לצרף אזהרה לנוסעים - "היזהרו, אתם יוצאים ממצב קיומו של סטודנט בצלאל בירושלים, שלא רואה אור יום - אנא, היערכו מראש". לפחות יש את ג'יין בירקין: La Grippe (יעני, השפעת).

מוסיקה #4: קטע של תחפושות

2010-04-25T21:45:00.002+02:00

הבסיסט\גיטריסט\סולן\מתופף של LAPIN MACHIN בתחפושת של, נו טוב, שפן (הופעה באינטרנסיונל) http://www.myspace.com/lapinmachin

הקלידנית של PERU PERU בתחפושת מלאך\שטן (הופעה בבלווילאויז) http://www.myspace.com/peruperu59
המוסיקאי CASCADEUR (יעני, פעלולן), שחימם את מידלייק. מזכיר קצת את האלבום האחרון של סינמטיק אורקסטרה, התחפושת לא קשורה בעליל. http://www.myspace.com/cascadeur

ארכיטקטים #12: נימאייר בבוביני

2010-04-25T21:23:00.002+02:00

הטבעת שמקיפה את פאריז ממשיכה לספק פנינים, והפעם מבנה של נימאייר בבוביני, איפה שאנחנו עושים את הפרויקט, ללא ספק אחת מגאוות העיר. (http://www.bobigny.fr/jsp/site/Portal.jsp?page_id=147). תמיד חושבים על נימאייר בקנה מידה ענק, כיאה למי שתכנן בירה שלמה, וזה מצחיק, גם כשהמבנים שלו קטנים למדי, בתמונות הם נראים בקנה מידה ענק. מין עיוות לא ברור בין אמירה לבין אמת.

ארכיטקטים #11: הווילונות הזזים

2010-04-25T21:18:00.001+02:00

כן זה לא חדש, וכבר בברלין נפלתי מהמבנה של זאוארברוך-האטון עם הווילונות הזזים, אבל יש משהו בקטע הזה שהמבנה נראה שונה בכל שעה אחרת של היום. ובעצם, על מי אנחנו עובדים - המבנה נראה אותו דבר, זה רק דקורציה. אני לא יודע מי הארכיטקט של המבנה הזה, בין תחנת סטלינגרד לבין תחנת ג'ורס, אבל הבחירה בווילונות אלומיניום נראה לי כאילו מכפילה את המשחק הזה. זה לא רק שהמבנה או הדוקרציה נראים שונים משעה לשעה, אלא שגם היחס של המבנה לסביבה שלו - או במילים עוד יותר פלצניות, השקיפות מול האטימות - באופן כזה שדווקא האטימות היא זו שמביאה להשתפקות של הסביבה במבנה. [מה שלא רואים בתמונה הוא שהכניסה למבנה בכלל שקועה קומה מתחת לאדמה, והרושם שמתקבל שיורדים אליה ונחשפים לחצר הגדולה, מונומנטלי בהרבה מכל כניסה רגילה מהרחוב].

CFDT

2-8, rue Gaston Rébuffat \ 7-11 av de Flandre

ארכיטקטים #10: קוסטנטיני ורגמבל

2010-04-25T21:01:00.002+02:00

למעשה זה המבט הלא הנכון על המבנה. ממש באותו הגובה של הסטריפ השני של החלונות, עוברת על גשר רכבת המטרו מספר 2. הנוסעים הרבים בקו העמוס הזה, יכולים לשתי שניות להבליח מבט לתוך המבנה, ולהציץ לשיעור הריקוד שמתקיים במקום. ככה מיסגרו הארכיטקטים פעילות תרבותית, והציגו אותה לראווה בעיר.

מרכז "ברברה" ברובע ה-18, של האדריכלים קוסטנטיני ורגמבל הוא הגרסא המעודכנת של מתנ"ס קהילתי. חדרי חזרות, אולפני הקלטות, אולם הופעות, גלריה, חדרי חוגים, ואיך אפשר בלי בית קפה - נעטפו בקופסא סגורה לכיוון השדרה (מלבד כמה חריצי הצצה, כאמור), ופתוחה לכיוון הספריה שנמצאת לידה.

אבל "ברברה" מצליח איפה שהרבה מרכזים קהילתיים נכשלים, וזה דווקא בגלל בית הקפה שלו - שממוקם ישר בכניסה, וממנו יוצאות כל הדרכים לחדרים השונים. האווירה הלא-רשמית במקום, הפכה אותו למקום מפגש לא רע בכלל, ודפי המידע הרבים על מוסיקה שפזורים במקום, והמגזינים החופשיים, הופכים אותו למעין "מכה" של מוסיקאים.

http://www.costantini-regembal.com/

Centre musical Fleury Goutte d'Or - Barbara

1 rue Fleury 75018
http://www.fgo-barbara.fr/home

אמנים #5: ווילי רוני WILLY RONIS

2010-04-24T23:47:00.001+02:00

כשהסתכלנו יחד על התמונה, פתאום חשבתי שבלי הילדה הבודדה מצד ימין זו הייתה תמונה אחרת לגמרי. הרי היא מכניסה לכאן את כל הסיפור, את הבושה האנושית, את ההכרה במעשה הפסול, את החמלה, את הצער על האחר שמושפל. היא אוחזת חזק חזק בבובה שלה, מבינה שהיא שותפה למשהו שהייתה מעדיפה לא להיות חלק ממנו. היא מודעת למבט של הצלם, ולעומת החברים שצועדים לפניה, יודעת שהוא רואה את הדברים אחרת. פתאום התחילו להתבהר עוד כמה דברים, גם אחד הילדים מבין בגלל הצלם את המשמעות של המעשים שלו, ובזמן שחבריו מישירים מבט גאה למצלמה, הוא מעדיף להסתכל הצידה.

ווילי רוני, יותר משהוא צילם, ככה זה נראה לפחות, הוא היה מראה לאנשים שאותם הוא צילם. לילד שרץ עם הבאגט אולי לא היה מרוח כזה חיוך על הפנים לולא מישהו צילם אותו, כך גם אשתו לא הייתה אולי מכירה ביופי של הגוף העירום שלה, לולא אמר לה "הישארי כמו שאת", וצילם אותה מתרחצת. "את כבר לא מצלמת אותי", כתבה פעם חברה שלי באחד השירים שלה, ואני פתאום חשבתי, מדהים איך ווילי רוני הצליח להחיות את העולם שמסביבו באמצעות המצלמה.

Hommage à Willy Ronis - Monnaie de Paris

מוסיקה #3: ג'ימי הנדריקס חזר לתחייה

2010-04-24T15:32:00.000+02:00

והוא מנגן על כלי של קפוארה, ועוד עם דיסטורשן. לפנים.

Hilaire Penda

Alimentaion Generale

21/04/2010

אמנים #4: איזיס IZIS

2010-04-23T13:27:00.001+02:00

פדריקו אמר שהוא אהב איך דרך העיניים של איזיס פאריז ולונדון נראות לגמרי שונות. וברור היה לראות שאיזיס מעדיף את פאריז, כי מול כל העליבות שהוא צילם ברחובות עיר האורות, תמיד היה אפשר לראות את החיבה הגדולה שלו לזה, את שביב האופטימיות או השמחה שהשתרבב לכל קומפוזיציה שלו. איך הוא תמיד ניסה להראות את חדוות החיים שיש מאחורי הכל, מי שאיבד את כל המשפחה שלו במלחמה, גם כשמדובר בעלובי החיים שישנים על גדות הסיין.

ואפשר היה לראות גם איך פליט יהודי בפאריז, מתרגש כשהוא רואה ילדה יהודיה מחזיקה שתיל בט"ו בשבט, בדרכה לשתול עם חבריה עוד יער קק"ל. ואפשר היה לראות ארץ ישראל יפה, ולשמוח שבמקרה הגעתי לתערוכת הרספקטיבה הזו דווקא ביום העצמאות.

"IZIS, Paris des rêves" · Hôtel de Ville

ועוד געגוע אחד לישראל: שרמוטה פוריטנית

2010-04-23T13:22:00.001+02:00

בפעם הבאה שאראה אותה, אדע לעקוף אותה בתור!

יש רגעים שבהם אני באמת מתגעגע לישראל. אמנם לא יותר מדי, ועוד פחות מזה, להתנהגות הישראלית. אבל כמה התפללתי שבתור לכרטיסים להופעה של FOOL'S GOLD יעמוד מישהו עם חוצפה ישראלית ויצעק על הבחורה שעומדת לפני - "עוד בן אדם אחד את מצרפת לתור, וזה הסוף שלך!".
בסך הכל נראתה סימפטית למדי, כשעמדה לבד, ואני כל כך שמחתי שאין תור, ויש כרטיסים, ואני עוד אראה את הלהקה בהופעה. ואז הגיע איזה חבר יפני שלה, נו טוב, היא חיכתה לבן זוג שלה, זה מקובל לחלוטין. אבל אחרי כמה דקות הגיעו עוד ארבעה, ואחרי כמה דקות עוד בחור גבוה. התור לפתע שילש את עצמו ורק בגלל הפוסטה הצרפתית הבלונדינית :) בסדר, ברור שלא פוסטמה, אי אפשר לדעת מה היא ומי היא, אבל דבר אחד אני יודע - אם זה היה בישראל, מזמן כבר היו עולים עליה.

מוסיקה #2: פול'ז גולד בהופעה FOOL'S GOLD LIVE

2010-04-23T13:14:00.003+02:00

במרכז: זאב נחמה, לא בתמונה תמיר קליסקי (משמאל, עם הקלידים)

שניה לפני שההופעה נגמרה, ירדו חברי להקת FOOL'S GOLD אל הקהל, תוך כדי שירת ההמנון "העולם זה מה שיש". הקהל הקיף אותם במעגל, עטף אותם בשירה, ולאט לאט ירדו כולם על הרצפה ושרו יחד. התשואות שאחרי הוכיחו שקצת מוסיקת רוק אפריקנית ומעט טקסטים בעברית יכולים להמיס את ליבם של גם הקשים שבצרפתים.

לא היה ערב שבו התגעגעתי כל כך לחברים מישראל כמו הערב, כי בתחילת הערב היה ברור שבישראל הכל היה נראה שונה. כולם היו מתפרעים על ההתחלה, היו שוברים כלים, היו צועקים - שרים עד השמיים עם הלהקה, רוקדים בטירוף - אבל לקהל הצרפתי לקח קצת יותר זמן, הם הרי שיקים. וגם אם הלהקה הפגיזה עם "נאדין" ו"סורפרייז הוטל" ממש על ההתחלה, רק לקראת הסוף ראית שגם הצרפתים יודעים להשתגע, אבל זה ללא ספק לקח זמן.

היה משהו מצחיק להיות מוקף בחברים צרפתים, ולהיות היחיד שמבין מה אומרות המלים. חייבים להודות שמילות השירים קצת מטופשות, והמבטא מצחיק ממש - אבל מה, דוגרי, היה כיף להיות במעין כת פרטית יחד עם הלהקה, כך לפחות חשבתי עד ששמעתי מישהי צועקת מהקהל "חבר'ה". המישהי התגלתה כאודרי מבלגיה, שלמדה עברית בבית ספר כל ילדותה, ויודעת לצעוק מספיק חזק כמו ישראלית, ובכל זאת- זה הרי לא הדבר האמיתי. והכת הפרטית הזו שלי עם הלהקה גרמה לי להתחיל להשתגע כמו ישראלי טיפוסי, ולסחוף אחרי גם את הצרפתים, עד שהקלידן, יליד רמת גן, כך גילה אחר כך, היה חייב לציין בפני הקהל שהאזור שבו אנחנו עמדנו הוא האזור האהוב עליו.

אפרופו הקלידן יליד רמת גן, והסולן שמזכיר את זאב נחמה בימיו הצעירים - בתור ה-דבר ה-חם מקליפורניה לא ציפית לראות חבורה כל כך מוכרת של "ישראלים" רגילים למראה. אבל מה, זה שיעור טוב בכך שגם מראה יכול להטעות, הם אולי לא יצאו ממגזין - אבל הם ידעו לתת הופעה, ואפעס, זה יותר חשוב. לישראליזציה והשיק העברי יש גבול כמובן, והוא נמוך ממה שנדמה - כי כשניגשתי אחרי ההופעה להגיד "היה מעולה אנשים", כל מה שהצליחו חברי פול'ז גולד להגיד הוא "מצטערים, לא מדברים צרפתית". שניה אחרי שהבינו שמדובר היה בעברית, גם הגיעה ההבטחה - בקיץ 2011 נרקוד איתם גם בתל אביב. איי סרטנלי הופ סו.

Fool's gold - Bellevilloise 22/4/2010

מוסיקה: מידלייק בהופעה בפאריז MIDLAKE LIVE IN PARIS

2010-04-21T00:10:00.011+02:00

מימין: הסיגריה שאחרי בחוץ, הלהקה עומדת הסולן יושב, שש גיטרות בלהקה של שבעה

אלוהים ישמור, איך מתמודדים עם כל היופי הזה? שעות אחרי ההופעה של מידלייק, לא הצלחתי להפסיק לזמזם את המנגינות, ההתפעמות מחווית ההופעה לא פחתה. כי ההופעה של מידלייק באמת הייתה חוויה - המוסיקה שלהם טעונה בכל כך הרבה עוצמות, שזה היה מעין מסע. באמצע אולם במרכז פריז, ראיתי מול העיניים את כל הנופים של כביש ירושלים-תל אביב שליוו את השירים האלה תקופה כל כך ארוכה. האלבום החדש שיצא רק עכשיו יזכה כבר לנופים אחרים אני מקווה.

לעומת כל כך הרבה להקות שראיתי בשנים האחרונות, הם הדבר הצנוע והענו ביותר שעלה על במה כלשהי, וזה בניגוד גמור למספר הגבוה של חברי הלהקה - לא פחות מ-7 מוסיקאים על אותה במה שותפים לאותו קסם שהוא הלהקה הזו, ארבעה מתוכם גיטריסטים, שלושה מהם גם תורמים לקולות הרקע, שניים מנגנים לפעמים בחליל צד, אחד מנצח על הכל בגאונות השירה שלו והמוסיקה שהוא כותב.

והם עומדים בזקנים הארוכים שלהם, בלבוש ערבות-טקסס שלהם, מודים לקהל פעם אחרי פעם על כך שנתנו להם את ההזדמנות הנפלאה לנגן בפניהם, ומאושרים לנגן. הם לא קפצו, לא הריצו בדיחות, לא הפגיזו בוידאו-ארט מדהים מאחוריהם, פשוט עשו מוסיקה. וזה ממכר כמובן, ואתה רוצה לחזור הביתה ורק לעשות מוסיקה, אבל שעות אחרי, לא מצליח להפסיק לזמזם את אותן מנגינות ששמעת באולם הופעות במרכז פאריז.

MIDLAKE - Le Bataclan 20/4/2010

גינסבורג #3: המברק

2010-04-19T14:32:00.004+02:00

J'aimerais que ce télégramme

Soit le plus beau télégramme

De tous les télégramme

Que tu recevras jamais

Et qu'ouvrant mon télégramme

Et lisant ce télégramme

A la fin du télégramme

Tu te mettes à pleurer

Je sais que ce télégramme

Est le dernier télégramme

De tous les télégrammes

Que je t'enverrais jamais

Tu auras ce télégramme

Comme les autres télégramme

Par Overseas telegram

Et le Post Office anglais

Pierre-Auguste Renoir \ Femme à la lettre

[מוצג באורנג'רי]

Serge Gainsbourg \ Overseas Telegram

תיירות #7: הקאמפאן

2010-04-19T14:20:00.001+02:00

אחרי חודשיים בפאריז, לראשונה יצאתי מגבולות המטרופוליטן - כשיום שבת אחד הוחלט לנסוע לראות את בית קארה של אלבר אלטו. הבית, מופת אדריכלי בפני עצמו, היה רק תירוץ כדי להעיף מבט חטוף בטבע הצרפתי, שחוגג עכשיו. מצחיק איך בסוף כולם מסכמים באותה קלישאה, "אחח, צריך לעשות את זה לעתים קרובות יותר".

גינסבורג #2: שארלוט פוראבר

2010-04-15T01:49:00.004+02:00

http://www.lafriendly.net/2010/04/charlotte-gainsbourg-time-of-assassins.html

יא-אללה, איזה רימיקס אדיר.

תיירות #6: אני צריך תספורת

2010-04-14T13:06:00.000+02:00

ז'אק דוטרון\מייק ברנט לנצח

תיירות #5: קבוצות

2010-04-14T13:03:00.000+02:00

יום אחד, אמרתי לרות, כשאהיה בן 60, גם אני אצטרף לקבוצת טיול. יהיו לנו מצנפות זהות, ואוזניות תקועות באוזניים, כדי שנשמע את המדריכה שמדברת כאילו לעצמה, למיקרופון קטן שמחובר לדש הז'קט (למדריכות תמיד יש ז'קט). נראה כמו זומבים כשנסתובב צמודים אחד לשני, לא אומרים מילה, לא משמיעים הגה, ורק מסיתים את הראש כגוף אחד, מדי פעם כשהמדריכה תפנה את מבטנו למונומנט מעניין.
אולי גם נשתדרג עד כדי כך, שכשנגיע למחוז חפצנו, יהיו לנו סווטשירטים זהים, על כל אחד מודפס השם שלנו, ונפנה תמיד למדריכה בשם MRS.P.

תיירות #4: אור של בין ערביים על בראסרי צרפתי

2010-04-14T12:54:00.001+02:00

rue de chabrol \ boulevard de magenta, 10eme

לימודים #1: געגועי למתיו

2010-04-14T12:47:00.000+02:00

כל כך הרבה שנים עברו מאז אחזתי ב"קארה נואר", בעצם מאז שנה א' בשיעורים של מתיו. הפעם, בשיעור של גוון, היא ביקשה שקודם נכין את הרקע, ואסרה על כל שימוש במכחול. "כתמים", הייתה הבקשה בצבעי הגואש, וכל נסיון ל"נגיעה" נאסר מיד. אחר כך גם הגיע נושא הציור, הפרספקטיבה, האור והחושך. מצחיק שבחיים לא למדתי רישום בעברית, וכל הטרמינולוגיה שלי היא בעצם או באנגלית או בצרפתית.

גינות #1: כיכר החתולות

2010-04-14T12:40:00.000+02:00

במשעול קטן, לא רחוק מתחנת גאר דה לסט ומאחורי בית החולים "סנט לזר", נמצאת גינת החתולות, מחברת בין מרכז קהילתי לבין גן ילדים ובית ספר יסודי. פסלי חתולות על הקיר, על הרצפה, על מתקני המשחקים, מעטרים את הגינה הקטנה והחבויה הזו, שיחד עם קולות הילדים המשחקים, וההורים שמוצאים מנוחה על גבה של חתולה, מלאה בחיים פריזאים.

Cour de la Ferme Saint-Lazare \ Rue Leon Schwartzenberg

בלדה #1: מסטלינגרד לגאר דה לסט

2010-04-09T23:03:00.002+02:00

באחד הקורסים נתנו לנו לקרוא, בצרפתית כמובן, את "תיאוריית הסחף" של גי דבור. למזלי, כבר קראתי פעם את התרגום של שרון רוטברד לזה, כך שהיה אפשרי איכשהו להתמצא, אחר כך כמובן ברחתי לאינטרנט לקרוא את זה שוב.

http://readingmachine.co.il/home/articles/article_538

בכל אופן, כמשוטט ידוע, החלטתי לאמץ את התיאוריה לחיקי. אמנם לא פעלתי לפי חוק כלשהו, אבל גם לפעול ללא חוק כלשהו, הרי זה גם חוק (כלשהו). רבקה הציגה לי פועל יפה בצרפתית שמתאים לזה: se balader = לקחת את עצמך להליכה. הרבה דברים התגלו על הדרך, והם יגיעו טיפין טיפין, בינתיים הנה המסלול המפורט (שלב החקירה הביתית, שמתבצע לאחר המעשה, חשוב גם הוא!).

2 Rue Gaston Rébuffat

Passage goix

24 rue d'Aubervilliers

Jardin d'eole

Rue du Departement

Rue jacques kable

65 rue phillippe de girard

place de la chapelle

rue de la goutte d'or

rue fleury

rue guy patin

boulevard de magenta

marché st quentin

Cour de la Ferme Saint-Lazare

מתנה לחג: תודה אפי :)

2010-04-07T17:02:00.000+02:00

הזמנה ראשונה לדואר. כן ירבו!

ארכיטקטים #9: Brenac-Gonzalez

2010-04-07T16:36:00.000+02:00

45 avenue Victor Hugo, Aubervilliers

ארכיטקטורה של אקסטרוד, מה עוד אפשר להוסיף? סקצ'אפ לנצח.
http://www.brenac-gonzalez-architectes.com/index-en.html

ארכיטקטים #8: Bernard Desmoulin

2010-04-05T01:18:00.002+02:00

Le Conservatoire Léo Delibes - 80 Bd Jean Jaurès, Clichy - 92110

http://desmoulin-architectures.com/

שוב בפרברים. ברנרד דזמולן זכה בפרס הגבוה לארכיטקטורה של צרפת ( Equerre d’argent 2009)
על הקונסרבטוריון הזה, שממוקם בקלישי, עוד עיירה שנמצאת בטבעת שמקיפה את העיר, ומעניינת כרגע את כל הארכיטקטים. ספר מיוחד על הארכיטקטורה בעיירות האלה כבר יצא, והנסיונות הארכיטקטוניים המעניינים ביותר נמצאים שם.

הקונסברטוריון מבקש להיות גורם משמעותי בהתפתחות האורבנית של המקום, והכניסה הרשמית והגדולה מובילה הישר לתוך אולם הקונצרטים של המבנה, מבקשת אולי לחולל את אותו המהפך שאולמות קונצרטים כבר ביצעו במקומות אחרים. מעל לאולם, 4 קומות של חדרי אימונים, שיעורים, נגינה, לכל אחד שם אחר של מלחין, וכך בחיפוש אחרי החדר הנכון, הילדים גם משננים את השמות החשובים להם.ֿ

דזמולין מנסה לשחק על הקשר עם הרחוב, כשהוא ממקם את המסדרונות לכיוון הרחוב, עם קיר מסך מזכוכית שמקרין החוצה את ההתרחשות הפנימית, ובו בזמן מנסה לשחק על התפקיד שממלא המסדרון בחווית הלימודים של התלמידים במקום. באמצעות שבירת הצורה האורתוגונלית של המסדרון הבית-חולימי, הופך המסדרון למקום מפגש, למקום התכנסות של התלמידים, ולא רק לשטח מעבר. הרוחב ההולך ומשתנה מכוון אותם היכן להיכנס, והיכן ללכת - משמע, הוא לא הרחיב פשוט את המסדרון, אלא פשוטו כמשמעו שיחק איתו.

אך הדבר הבולט ביותר במקום הוא שללא ספק, המבנה תוכנן מהפנים החוצה. הפרט של החלון, הוא הפרט של הספריה, הוא המודול שקובע את כל הגדלים.

עוד תמונות, פרטים, וסרט מעולה - http://projets-architecte-urbanisme.fr/conservatoire-de-larchitecte-desmoulin-equerre-dargent-2009/

תיירות #3: קו 14 של המטרו

2010-04-05T00:09:00.001+02:00

נסיעה בקו 14 של המטרו הפריזאי, הקו האחרון שהושלם לא מזמן, היא כמו נסיעה לעתיד. ומכיוון שכבר הייתי בעתיד, זאת אומרת בטוקיו, אני יכול להגיד שמדובר בעתיד רחוק עוד יותר.
ניכור, ניקיון, שקט, יעילות, יעילות, יעילות - כל אלה קיימים בקו 14 באופן ניכר וברור, אך המאפיין העתידני הבולט ביותר לעין, הוא המחסור בנהג. הקרונות של קו 14 נוסעים על טייס אוטומטי, ללא נהג, וזה יותר משמעותי ממה שאפשר לחשוב.

קודם כל, דמותו של נהג רכבת המטרו בפאריז נוכחת ומורגשת בכל נסיעה. הם מכריזים הודעות, הם עוצרים כשבא להם או כשיש משהו לא ברור, וגם מאיטים לא פעם. המטרו אמנם אנונימי ודחוס, אך דמות האב, דמותו של הנהג, מורגשת כל הזמן - האוחז במושכות הוא המוביל. ואז, כשנכנסים לקו 14, במקום נהג יש רק חלון זכוכית גדול, ואנחנו הנוסעים, מופקרים לגורלו של המחשב, נחשפים לראשונה לעולם התת קרקעי האמיתי של מחילות המטרו, ועוד במבט פאנורמי. ראוי לציין גם שלעומת ממוצע של 58 שניות בין תחנה לתחנה בקווים האחרים של המטרו, המרחק בין התחנות בקו 14 גדול בהרבה, ואתה מוצא את עצמך זמן ארוך משמעותית ממה שאתה רגיל.

קרונות הרכבת דוהרים במהירות (לפי אתר המטרו, בממוצע 10 קמ"ש יותר מכל רכבת מטרו אחרת) בתוך מחילות אפלות, רחבות למדי, חסרות זהות. לפתע מבליחה מהכיוון השני הרכבת הנגדית, ושתי הרכבות - יותר נכון, שני הזחלים הענקיים, ללא ראשים, נושאים בתוכם מאות בני אדם, אומרים שלום אחד לשני, חולפים זה מול זה לרגע קל. שני זחלים ענקיים זורמים מתחת לאדמה, בלי אוחז במושכות, עושים כל העולה על רוחם.

ודווקא לתוך הסצנה העתידנית הזו, מטריקסית משהו, נכנסו תחנה אחת אחרי משפחה סקנדיבית-רוסית, לבושים כמו במאה ה-19, או לחילופין כמו משפחה נאצית מהכרזות של מלחמת העולם השנייה. גרביים עד הברכיים, מכנסיים עם שרוך שמתחילים קצת אחרי - אבא, אמא, שתי בנות בלודיניות, שני בנים קטנים בלונדינים, נראים כמו "חזרה לעבר" במה שעד עכשיו היה "חזרה לעתיד". האב נשא תיק טיילים שנלקח גם הוא מציורים ישנים, ועליו היו תפורים סמלים של כל המקומות שהם עברו במסע שלהם, ובפנים היו גם שני מקלות תופים. עם הדפיקות השקטות של המסילה, היה אפשר להרכיב יופי של מקצב.

אמנים #3: לוסיאן פרויד Lucian Freud

2010-04-03T15:28:00.002+02:00

יש משהו מפחיד בלראות כמה אדם שונא את עצמו, יש משהו מבעית בחשיפה הזו, יותר מבעית מאשר מביך. כי כשלוסיאן פרויד עושה את זה, הוא לא אומר את זה ישירות, הוא רק מבקש שתתבונן, וכבר תבין לבד. ומציור לציור, תמיד באיזור הפנים, הצבע נעשה גס יותר, מלוכלך יותר, משאיר עקבות של כל הנסיונות הקודמים, הלא מוצלחים, הלא מספקים, המתסכלים. ולעמוד נוכח התסכול הזה זה כמו בעיטה בבטן, זה חזק בצורה בלתי רגילה. איזה מזל שהטבע מספק אותו הרבה יותר, וקיר ליד הדיוקן הזה כבר היה אפשר לדמיין איך שוכבים פרקדן בטבע, על מזרון העלים שהוא צייר, מקפיד על כל קטיפה של סוג השיח הספציפי הזה כמו שאמרה רות, ובעיקר מזמין לישון עליו.

אפליה

2010-03-30T17:38:00.001+02:00

אלג'יר, מרוקו, טורקיה VS ישראל

1 : 0

ארכיטקטים #7: a234 architects

2010-03-30T17:32:00.001+02:00

תוך כדי סיור בבוביני, שכונה אפורה למדי מחוץ לכביש הטבעת שמקיף את פאריז (הפריפריק), פתאום נתקלו העיניים בקיר מרחף, לא יורד עד לקרקע, רק תלוי מעל הכניסה לבניין. ושוב האסוציאציה הראשונית, לחשוב שמדובר בבית ספר, משרד הייטק, או מקום עתיר תקציבים אחר התגלתה כשגויה - מדובר בלשכת רווחה מקומית. עכשיו אפשר להתחיל לחנטרש מטאפורות על מה אומר קיר תלוי מעל הכניסה ללשכת רווחה. נו טוב, בצלאלניק נשאר בצלאלניק.

CAF de Seine-Saint-Denis 52-54 rue de la République, Bobigny

http://www.a234.fr/

ארכיטקטים #6: אוגוסט פרה Auguste Perret

2010-03-14T17:30:00.000+01:00

אוגוסט פרה היה הראשון שהשתמש בשיטת הבטון המזוין לבנייה בתחום האזרחי והמגורים. כך למדנו בשנה ב', בשיעור תולדות האדריכלות עם רחל רפופורט. עד אליו השתמשו בבטון המזוין, וגם לא זמן רב לפני כן, רק למבני תעשייה. אני זוכר את זה היטב, זוכר את התכנית של בית המגורים הראשון בבטון מזוין, זוכר את החזית של התיאטרון בשאנז אליזה, זוכר את רפופורט מתמקדת בפרטים הקטנים שאליהם הוא הצליח להגיע, בבטון בלבד.

אבל אוגוסט פרה, כך נראה, לא היה פרייאר. הוא רצה שנראה את הפרטים האלה, הוא רצה שנבין את הגאונות, הוא רצה שנעריך אותו יתר על המידה. והדבר הבולט ביותר בתיאטרון בשאנז אליזה, לפחות לדעתי, הוא לא העיצוב האדיר של הפנים, ולא חלל הקונצרטים הענק בגודלו, והמרשים מאוד באיכות האקוסטית שלו (ישבתי רחוק למדי, כיאה לסטודנט, ולעומת היכל התרבות, גם שמעתי), וגם לא המנורה בצורת שמש הממוקמת במרכז הכיפה, ומאירה את כל החלל.

הדבר הבולט ביותר זה דווקא חלל קטן יחסית לשאר המבנה, החלל שבין החוץ לבין הפנים, האולם של קניית הכרטיסים. לאט לאט, מתחילים להתאסף בו כולם, הסטודנטים המרוששים שקנו כרטיס בשלושה אירו, והאריסטוקרטים האמיתיים בחליפות ובשמלות, מצטופפים בשקט בשקט עד שכבר כמעט אין מקום. נדחקים אל דלתות הזכוכית, שמפרידות ביננו לבין הכניסה לאולם, ומביטים בעיניים נוגות בסדרנים שבעבר השני, אשר עסוקים במירוק חליפותיהם, הכנת תוכניות למכירה, והתכוננות לרגע שתיכף יבוא.

אישה אחת מבוגרת שעמדה לצידי שאלה אותי למה הם נותנים לנו לחכות כל כך הרבה זמן. חשבתי לרגע וכל מה שהצלחתי לומר, בצרפתית הרצוצה הוא, שאולי ככה הם מקווים שנכבד יותר את מה שאנחנו הולכים לראות. ואכן, אחרי חצי שעה של המתנה, ניתן לנו האישור להיכנס, והאישה המבוגרת נראתה שהיא מכבדת מאוד את הגלידה שקנתה במזנון, כשהיא אוכלת אותה ביושבה על כיסא שמצאה מתחת לגרם המדרגות הענק.

הבטיחו את מקומכם כבר היום: http://www.theatrechampselysees.fr/

תיירות #2: אוברווילייר Aubervilliers

2010-03-14T17:01:00.004+01:00

אל אוברווילייר לא מגיעים, אלא אם זה למשחק באיצטדיון הלאומי. או, כמובן, אם יש לך קורס שעוסק במקום. שניה מבית ספר, ב"שער לה-וילט" יוצא אוטובוס שמספרו 139, והנסיעה לאורכו היא כמו נסיעה אחורה וקדימה בזמן, בו זמנית. כשהולכים לאורך מסלול הקו, מגלים רחובות שכאילו נשכחו בין תנופת הבנייה הענקית שיש מסביבם, אחרי שהאדמה של סן דני (השם הכולל לכל העיירות הקטנות בסביבה) התייקרה מדי כדי שהם ימשיכו לשבת בה, והיום על כל כמה רחובות כאלה בונים בניין משרדי היי-טק חדש, או לחילופין בניין מגורים ברי-השגה (שיכון זו מילה גסה מדי), ורק מדי פעם מוצאים איים של פעם.

למרות ש"מפגש נהגי המשאיות" היה מלא, תמיד סימן טוב שהאוכל לא רע, תומא ואני החלטנו שבגלל שבתפריט יש קוסקוס, זה לא בדיוק מה שאנחנו מחפשים. עשר דקות הליכה אחר כך, כבר מצאנו את La Tortue, מסעדה קטנה, ומעליה מלון עם שני חדרים, שמשקיפה על שני אתרי בנייה ענקיים ממולה. למרות שהמסעדה הייתה ריקה למדי, הימרנו על שלום הקיבה שלנו ונכנסנו. והזמן באמת כאילו עצר מלכת. התפריט על הלוח בטח לא השתנה כבר שנים, ככה גם התמונות והטפט שעל הקיר, המפות, וכלי ההגשה. (ואולי גם המחירים, זה לא היה זול, אבל זול משמעותית מכל מקום מקביל בתוך פאריז).

ליד השולחן שהתיישבנו לצידו, היה שולחן עמוס לעייפה בתיקי מסמכים, אולי באמצע הליך משפטי נגד הריסת המקום. המלצר, בן 40 או 50, מרגע שהבין שאנחנו תלמידים לאדריכלות, ניאות לספר לנו את כל ההיסטוריה של המקום - ובינגו! גם סרג' גינסבורג היה שם פעם, כשצילם סרט באחד מאולפני הקולנוע שקרובים למקום (ומסתבר שעדיין קיימים), וגם איזה אקורדיאוניסט שאת שמו לא תפסתי. תומא חקר את המלצר הרבה יותר, אני הבנתי הרבה פחות, והמלצר, ששקע בזכרונות שלו, גרם לנו לאחר לשוב לכיתה בזמן.

אבל היה משהו בשיחה שם, שגרם לנו להבין הרבה יותר מה אנחנו רוצים לעשות בתרגיל הסופי של הקורס, והחלטנו שאנחנו חוזרים לשם שוב, מקווים שעד שנעשה את זה האי הזה בסן דני עוד יעמוד על תילו. ואולי הוא בכלל לא היה שם אף פעם?

[אני כמובן הרבה יותר נוסטלגי מנוסטלגי - למקום יש אתר אינטרנט, ואפילו ווי-פיי!
http://www.latortuecrouvizier.com/ ]

סרטים #1: מעלית לגרדום Ascenseur Pour l'echafaud

2010-03-14T16:41:00.002+01:00

משמאל: ז'וליאן מטפס למרפסת של הבוס כדי לרצוח אותו, "מוכרת הפרחים הקטנה" המתלהבת, והדלת שמרמזת שאני חי בסרט.

אל הסרט "מעלית לגרדום" של לואי מאל (Louis Malle), הגעתי בכלל בגלל המוסיקה של מיילס דייויס. זו אחת מעטיפות האלבומים המגניבות יותר של מיילס, ועליה רואים את מי שיותר מאוחר הבנתי שהיא גיבורת הסרט, השחקנית ז'אן מורו. המוסיקה אפלולית, מסתורית, משהו שהיה גם די אופנתי באותה תקופה - עם פורטיסהד, הסינמטיק אורקסטרה, ושאר הרכבים שהשתמשו במוסיקה מסרטים בתור בסיס למוסיקה שלהם.

אך מרגע שראיתי אותו, נעשיתי אובססיבי לא רק למוסיקה, אלא גם לסרט עצמו. מחשיבים את הסרט הזה כאחד הראשונים של הגל החדש הצרפתי, אבל הוא דווקא הרבה יותר סרט פילם-נואר אמריקאי. סיפור מתח, הכל בשחור לבן, הטוויסט בסוף משנה את הכל (כמו אצל היצ'קוק), רק מה - לכל זה נוסף איזה צ'ארם צרפתי, שהופך את זה מסתם פילם-נואר למשהו אחר.

נו טוב, זה בפאריז. וכשז'אן מורו מסתובבת כל הלילה ברחובות, מחפשת באובססיביות את ז'וליאן, קצת ההליכה הוא סהרורי, היא מדברת אל עצמה, מוארת רק באמצעות האורות שבקעו מהחנויות, וברקע כל הזמן המוסיקה של מיילס דיוויס, זה לא סתם פילם נואר - זה מגניב.

בחנות הפרחים בבולוואר פרידמן פינת רחוב קורסל, שעדיין קיימת שם חמישים שנה לאחר שצילמו את הסרט, הופתעו מהשאלה שלי - אבל עוד יותר שמישהו זוכר את זה בכלל, ושמחו לענות שאכן מדובר באותה חנות. בבניין המשרדים לעומת זאת היו נחמדים הרבה פחות, ואת המעלית הנכספת, זו שבה ז'וליאן תקוע כל הסרט לא יצא לי לראות. אבל מי יודע, אולי לילה אחד עוד אתקל בז'אן מורו, הולכת סהרורית ברחובות עם מוסיקה של מיילס דיוויס באייפוד, ומדברת אל עצמה.

ארכיטקטים #5: X-TU Architects

2010-03-08T16:15:00.000+01:00

Avenue des Arts et Métiers / Rue du Landy, Saint-Denis

http://www.x-tu.com/

באותו מסע תמים באוטובוס, נחשפנו באותה נשימה גם לאחת העבודות של הסטודיו הזה (Anouk Legendre & Nicolas Desmazières), שכבר שמעתי נראה לי את השם שלהם, אבל זה בהחלט מוזר להיווכח פתאום באחד העב"מים שהם בונים, ככה סתם לצד מבני משרדים תמימים, בדיוק כמו ברמת החי"ל. שיחקנו משחק קטן של ניחושים למה משמש הבניין הזה, והתשובה הדווקא די-מתאימה היא שזו תחנת משטרה. חמש דקות אחרי כן, כבר היינו שוב בסלאמס של סאן דני.

ארכיטקטים #4: פטריק בושא Patrick Bouchain

2010-03-08T15:57:00.000+01:00

Academie Fratellini

Rue des Cheminots, Saint-Denis la plaine

http://www.academie-fratellini.com/

יש דברים שאילולא שיעורים בבית ספר לא הייתי רואה. נשלחנו לקחת אוטובוס צפונית לפאריז, לסאן דניס, איפה שהאצטדיון הלאומי של פאריז, אבל גם סלאם במלוא מובן המילה. וכמו בכל עיר בעולם, גם פה חל תהליך של ג'נטרפיקציה, ונכנסים הרבה משרדים והרבה אנשים שלא נשארים אחר כך לישון שם. ובין כל אלה, תוך כדי הנסיעה באוטובוס, פתאום הקסם הזה של קרקס באמצע הכל, על שטח ענק, עם עירוב חומרים שאי אפשר לתפוס במבט אחד, ועם דמיון מופרע, שמכניס פנימה הכל מהכל.

הנה קצת יותר מידע, כולל חזיתות!

http://www.archi.fr/CAUE93/ressources/pdf/pdr-37.pdf

תיירות #1: מוזיאון הלובר

2010-03-07T16:33:00.000+01:00

יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני.

גינסבורג #1: יום השנה ה-19 למותו

2010-03-07T16:27:00.001+01:00

חשבתי שיהיו הרבה אנשים. לא היה איש. הרגשתי חלוץ, היחיד שזוכר - וזה דווקא בתקופה שמדברים עליו בכל מקום, שהסרט עליו מוקרן עדיין בקולנועים, ושהדיסקים והספרים נמכרים מוצגים לראווה בדוכנים המרכזיים. שני מלצרים מהמסעדה הסמוכה עמדו בשער ועישנו, התכופפתי להדליק את הנרות, והם שאלו מה קרה, הפתעתי אותם בתשובה. לא היה איש, אבל פתאום הגיע אחד עם מצלמה וחצובה וצילם. הנרות כבו ברוח, ניסיתי להדליק שוב. אולי הם שם עד היום.

רחובות סגורים בשער #2: Square du Croisic, ליד תחנת Duroc

2010-03-07T15:40:00.002+01:00

רחובות סגורים בשער #1: Avenue Velasquez, ליד תחנת Villiers

2010-03-07T15:36:00.001+01:00

ארכיטקטים #3: לא ידוע

2010-03-07T15:15:00.002+01:00

19, Rue Pierre Picard - 8, Rue Livingstone XVIII

Vetements Weill

http://www.weill.fr/

כל כך הרבה מבנים מודרניסטים פזורים פה בעיר, עדיין לא מקבלים את החשיפה שהם ראויים לה - דברים שבתל אביב כבר היו מוארים בלילה, אבל בעיר שההיסטוריה שלה משתרעת על קצת יותר מ-100 שנים, זה כנראה יקח עוד קצת זמן. בכל אופן, קשה למצוא מידע על המבנים האלה, אבל בזכות בלוג שהעלה את כל אישורי הבנייה בפאריז עד תחילת מלחמת העולם השנייה, אפשר לראות שהמבנה נבנה כנראה ב-1922, שם הארכיטקט לא ידוע, ומזמין העבודה הוא מר וייל (שמשום מה, שמו נכתב Weyl ולא כמו שכתוב בשלט על המבנה). החברה עדיין משגשגת, מסתבר.

http://parisenconstruction.blogspot.com/

אמנים #2: מארי מורל Marie Morel

2010-03-07T14:33:00.003+01:00

(פרט קטן מתוך ציור גדול בהרבה)

http://www.mariemorel.net/

תמונות ענק פוזרו על קירות המוזיאון לאמנות נאיבית (Musée de la Halle-saint-Pierre, 2 rue Ronsard, XVIII), ונראו כמו שטיחים סימטריים, כמו דוגמות של טפטים לתלייה על הקיר. לפעמים הסימטריה הזו קצת עוותה, כבר היה נראה אולי כמו מבט על של עיר גדולה. ופתאום שאתה מתקרב, אתה מגלה שמה שנראה לך כמו עיר סכמטית, מקבל את ה"פרצופים" של כל התושבים. כל תמונה מורכבת ממאות, אם לא מאלפי פריטים, כל אחד מהם שונה, מורכב מחומרים רבים ושונים, וכמעט לצד כולם יש גם כיתוב, או משפט.

כל ציור כזה של מארי מורל היה כמו מניפסט שלם שלה בנושא מסוים (סקס, שואה, ילדות וכו'), חיבור שלם או יומן מחשבות פרטי שהוצג לראווה - ואפשר היה להישאב לכל אחד מהם למשך שעה. מזל שאני לא מי יודע מה דובר צרפתית.

ארכיטקטים #2: Jean-Marc Ibos & Myrto Vitart

2010-03-07T13:54:00.003+01:00

Maison de Solenn

14 Boulevard de Port-Royal, Paris V

לא בניין משרדים, לא מוזיאון מתוחכם, אפילו לא בית ספר לארכיטקטורה - בסך הכל מרפאה למתבגרים באמצע שכונה, שמשחקת על כל הנושא של פנים וחוץ בדרך רבת משמעות - גם לתושבי העיר שעוברים שם, וגם למתבגרים שצריכים תחושת פרטיות מירבית בבואם לבקש עזרה. ניסיון לצלם את הכניסה למשל, נדחה בנימוס על ידי איש הקבלה שהסביר כי הם לא רוצים לפגוע בתחושת הביתיות של הנערים.

http://www.ibosvitart.com/

אמנים #1: פייר סולאג' Pierre Soulages

2010-03-07T13:33:00.002+01:00

רטרוספקטיבה במרכז פומפידו.

http://www.pierre-soulages.com/

קרולינה צדקה כשהיא אמרה שמעולם לא ראית תערוכה שבה ברורה כל כך דרך ההתפתחות של האמן. וזה היה בדיוק ככה. עד שמגיעים לעבודות האחרונות - אתה כבר מפתח איכשהו את דרך ההסתכלות שלו, ומבין את הדגש על נקודת המבט של הצופה, ועל ההצבה בחלל - שלא יכולים להיות סטטים, אלא תמיד דינמיים. וזה גם בדיוק מה שעשו בתערוכה - בהתחלה הצבה לינארית של העבודות, עד שלאט לאט העבודות כבר מפוזרות בכל החלל - ואין דרך אחת להסתכל עליהן. ואין דרך אחת להאיר עבודת אמנות, ואין דרך אחת שבה נופל האור על הקנווס. ואין שחור אחד, ואין מפגש אחד של השכבה השחורה עם האור, ולמה שחור? " אין שום סיבה", הוא אומר. :)

דברים #2: האנשים שיושבים במעברים קמים באופן מתואם להפליא, במה שנראה כמו ריטואל קבוע תמיד כשהקרון נעשה צפוף מדי.

2010-03-07T13:22:00.000+01:00

ארכיטקטים #1: BP Architecture

2010-03-04T17:39:00.019+01:00

Creche collective Pierre Picard

15, Rue Pierre Picard, XVIII
גן ילדים בבנייה, הרובע ה-18, מתחת לכנסיית ה"סאקרה קר". אלומיניום, גדר של אתר בנייה שהופכת לחיפוי, עץ, בטון, לבנים ומה לא מתערבבים בחזית. זה מה שנקרא להפעיל את הדמיון של הילדים.

http://www.agencebp.com/

http://www.cyberarchi.com/actus&dossiers/index.php?dossier=177&article=11293&photo=4

דברים #1: מגבת חמה אחרי המקלחת, בגלל ההסקה

2010-03-04T17:38:00.005+01:00